בסבב החיסונים הראשון באו הרשויות המקומיות ופתרו בחוכמה את כישלונה של הממשלה הקודמת. במקום הפחדה וקנסות, הן הציעו חמין, כנאפה, חומוס וכך עודדו את האזרחים להתחסן בחיסון הקורונה. בשפה המקצועית, אותה דחיפה קטנה שנקראת "נאדג'" בהחלט עשתה את שלה. עברו כבר מספר חודשים, ובנקודת הזמן הנתונה במבט בוחן אנחנו מגלים שאותה דחיפה לא עבדה על כולם באותה הצלחה. מדינת ישראל, יחד עם עוד לא מעט מדינות נוספות בעולם, עומדת ומנסה להבין איך מצליחים לגייס את אותה ההסכמה גם ממתנגדי החיסונים. מה הפתרון הפסיכולוגי- כלכלי התנהגותי שהפעם צריך לעשות, כדי לגייס גם את אחרוני הסרבנים למען העולם הבריא.
ריצ'רד תיילר - כן, אותו אחד שנפגשנו איתו פה בעבר, הוא מחלוצי הכלכלה ההתנהגותית. פרופסור יהודי אמריקאי זוכה פרס נובל לכלכלה, הוא זה שהמציא את תיאורית הנאדג' (דחיפה קטנה). תיילר, שעוקב באדיקות כמו כל כלכלני ההתנהגות בנעשה בעולם בזמן המגפה, מבין שהעולם במצוקה ושהנאדג' שלו עבד נהדר על הרוב, אבל לא על כלל האוכלוסיה. תיילר כתב השבוע בעצמו מאמר בניו יורק טיימס בנושא שכנוע המתנגדים, והודה שהנאדג' עובד טוב יותר על אלה שמסכימים לחיסון מראש.
תיילר אומר את המסר חד וברור - בשלב הזה צריך כבר התערבות הרבה יותר חזקה ואגרסיבית כדי לשכנע את המתנגדים לחיסונים. הנאדג' שעבד עד כה הוא בעצם דחיפה קטנה שמעודדת את האנשים לקבל החלטות נכונות, בלי התערבות או סנקציות קשות, בלי תמריצים כספיים משמעותיים, רק על ידי תזכורת קטנה שזו בעצם הבחירה הנכונה. הנאדג' הוא תזכורת עדינה כמו חץ שמפנה אותך למסלול הנכון, כמו מדבקות סימון של שמירת מרחק בצורת כפות רגליים שהופיעו בעקבות הקורונה על כל רצפה של חנות ומדרכה.
אז מהי התערבות יותר חזקה מנאדג'? כמובן, המוח רץ להטבות כספיות. גם בארץ כבר שמענו על רעיון ההטבות למי שיתחסן. חברת ישראייר יצאה במבצע ואמרה כי תעניק 180 דולרים למתחסנים. תיילר, אם רציתם לדעת, חושב שצריך להיות כבר אגרסיביים, אבל לא ממש חושב שתמריצים כספיים הם הפיתרון. כשבארה"ב הנשיא ביידן הציע שישלמו לאנשים 100 דולרים אם יתחסנו, הוא לא חשב שזה נכון. בארה"ב המצב לא ממש שונה מישראל - 40 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת בארה"ב עדין לא התחסנה במלואה ושליש מהאוכלוסייה אפילו לא קיבל מנה אחת, אבל צרת רבים כאן היא אפילו לא חצי נחמה.
תיילר אומר שכסף עבור חיסון לא ייקח אותנו למציאות הרבה יותר טובה. אנחנו מבינים שאת החיסון הזה נצטרך לקבל לא פעם אחת ולא פעמיים, אלא כמה פעמים. בישראל מדברים ומתחסנים כבר בפעם השלישית, ומי אמר שלא תהיה רביעית או חמישית בהתאם לווריאנטים ולמציאות המשתנה? תג מחיר עבור חיסון יכול להכניס את הממשלות לסחרור בעייתי. אנשים לא יהיו מוכנים להתחסן בלי שיעמדו ברף התגמולים, וגם אלו שקודם הסכימו, מדוע שייצאו פראיירים?
ומי אמר ש-100 דולר הם הסכום? ולמה דווקא 180 דולר? תיילר אומר שתג מחיר יכול להעביר תמונה מעוותת ולא נכונה. אם זה מה ששווה למדינה כדי שנתחסן, אולי זה הפעולה עצמה לא מוצדקת. הרי הערך הכספי האמיתי שווה הרבה יותר מ-100 דולר פר אדם למדינה כולה, כדי שזו תוכל לחזור לתפקד בלי דאגה.
בתוך הימים מורטי העצבים, כששעון הזמן הולך ואוזל, הגיעה לפתע הצעה מעניינת מכיוונה של מרב מיכאלי, כזו שיש בה את כל עקרונות הכלכלה ההתנהגותית.האם שמעתם על אפקט ברירת המחדל?
שרת התחבורה הציעה להפוך את המשוואה כדי לעודד את ההתחסנות, והציעה לקבוע פשוט תור לכל המאחרים, כל מי שלא התחסן עד כה, מכל סיבה שהיא. הרעיון הוא פשוט להודיע לו שיש לו תור כשהוא יכול לאשרו, לשנותו או לבטלו, וכך בעצם להחליט שברירת המחדל היא שיש לך כבר תור ואתה צריך לבצע פעולה כדי לבטלו ולא ההפך כדי לקבוע אותו. את הרעיון הזה יישמו בעבר בצורה מאוד מוצלחת בנושא של תרומת איברים. בטופס שאנשים מילאו נכתב לסמן וי אם אתה רוצה לתרום. כמעט איש לא סימן ונוצרה בעיה של מחסור בתרומות. מה אפשר לעשות? שינו בסך הכול את נקודת המוצא - סימון וי אם אתה לא רוצה לתרום. כך יוצא שכמעט כולם תורמים, כי עדיין הרוב פשוט לא מסמנים. אל תחפשו כאן רציונאליות.
אנו מכירים את זה היטב מהעולם העסקי. למשל, כשמציעים לכם Free Trial על מוצר אינטרנטי - קבלו 14 יום או חודש חינם. אתם מזינים את פרטי האשראי מתוך ידיעה שלא ישתמשו בהם בחודש הקרוב, כדי ליהנות מהמוצר בטווח הקצר. אלא מה? כעת ברירת המחדל היא להיכנס שוב לאתר ולבטל את המנוי החינמי, אחרת הוא יחודש אוטומטית - ובתשלום. על פי מחקר שנערך בארצות הברית, 48 אחוז - כמעט מחצית - שוכחים לבטל והכרטיס שלהם מחויב. כן, זה מכוון, וכן, זה עובד.
בינתיים יש שחושבים שההצעה של מיכאלי יכולה לעזור בקרב אלו שדוחים (גם זה שיפור), אבל יש עדיין סימן שאלה האם זה יפעיל גם את המתנגדים.
אז מה תיילר חושב שצריך לעשות עם המתנגדים? לגרום לדוגמה חברתית מצד המחוסנים, כזאת שתפעיל לחץ ציבורי על המתנגדים. תיילר חושב שחברות, עסקים או גופים גדולים צריכים להעביר מסרים ברורים לכך שמי שיהיה מחוסן יהיו לו חיים הרבה יותר קלים. כשגופי עבודה או חינוך גדולים מבקשים מכולם להתחסן לפני שהם באים לעבודה, נוצרת מציאות שלא משאירה ברירות. הוא מציין כי הרבה אוניברסיטאות ועסקים כמו וולמארט, דיסני וגוגל שלחו הודעות ברורות לעובדים, לפיהן כל מי ששייך אליהם צריך להתחסן. בתור סטודנטית עתידית לתואר שני בפסיכולוגיה חברית ופוליטית באוניברסיטה העברית, גם אני קיבלתי מייל שבו נמסר כי האוניברסיטה מעודדת את כולם להתחסן. מי שלא יציג תעודת מחוסן או מחלים יצטרך להציג בדיקה שלילית לפני הכניסה. בדיוק כמו שציין תיילר, צריך לייצר מציאות לא נוחה שמעודדת את המתנגדים לגשת לעמדה הקרובה.
כן, תיילר הוא לא פוליטקאי הוא כלכלן התנהגותי. הוא לא חושש להגיד את הדברים באופן חד וברור, אלא מסיים את המאמר ואומר שצריך לדאוג להרחיק את מתנגדי החיסונים ככל שניתן מהאוכלוסייה. נפתלי בנט הוא לא כלכלן התנהגותי - הוא פוליטיקאי והוא ראש הממשלה. כשהוא פנה למתנגדי החיסונים בצורה מאוד ברורה ואפילו השתמש במילים כמו "מרססים" ו"מקלע ירי" נוצרה מיד מהומה. שנה וחצי, אם לא יותר, בלי קשר למנהיג כזה או אחר, השיח הציבורי סביב הקורונה הוא שיח מיליטנטי. "לנצח את המגפה", "מלחמה מול וירוס קטלני". עכשיו נזכרתם להגיב על המילים הללו? גם אם לא נעימות והשיח צריך להיות יותר מכיל ורפואי, זו המציאות, לטוב ובעיקר לרע.
הכותבת בעלת תואר ראשון בתקשורת, כלכלה ופסיכולוגיה.