החלטת שר האוצר, שפנה במכתב אל ועדת הכספים כדי שזו תאשר 2 מיליארד דולר שיועמדו כערבות מדינה לשיפוי חברות תעופה ישראליות, במקרה שייגרם להן נזק עקב שבירת הסנקציות שהוטלו על רוסיה, היא הוכחה לפתגם הידוע "אל תדון את רעך עד שתגיע למקומו".
הנה כמה מילים על הסיטואציה בגינה נדרשה לחברות הישראליות ערבות מדינה כדי שיוכלו להמשיך לטוס לרוסיה: לחברות הביטוח שמבטחות את חברות התעופה הישראליות יש סעיף החרגה בפוליסה, לפיה זו לא תחול במקרה של הפרת סנקציות שהוטלו כדין.
המשמעות(1): כל אירוע ביטוחי שייגרם לחברות התעופה הישראליות, מאסון חלילה - ועד לנוסע שהחליק על כבש המטוס, לא יכוסה על ידי הביטוח.
המשמעות(2): מדינת ישראל לא רק שאינה מתלבטת האם להצטרף לחרם על רוסיה, אלא אף מעודדת חברות ישראליות לשבור אותו.
רוסים כן וחרדים לא?
אפשר לדון בנושא מבחינה מוסרית ולשאול האם "מדינת כל פליטיה מכל העולם", רשאית בכלל שלא להצטרף לחרם הומניטרי, אבל לדיון הזה נניח לפי שעה - ורק למען ההגינות יצוין כי לישראל קשת של אינטרסים מיוחדים מול הרוסים: מגבול הצפון, דרך קשרי קהילה מפותחים עם יהודי בריה"מ, הצפי שחלקם ירצו לעלות עתה לישראל וגם... בואו נוציא לרגע פריט כביסה מלוכלך במיוחד מן הסל: הצפי שחלק גדול מכספי יהודים שמתגוררים ברוסיה "יעלה" גם הוא לישראל.
כאמור, אפשר לדון האם כל אלה מהווים עילה למה שעל פניו נראה כמהלך לא מוסרי, אבל אין ספק שמדובר בסיבות כבדות משקל.
אז איפה הבעיה? אולי בסעיף המכתב של שר האוצר לחבר מפלגתו ויו"ר ועדת הכספים, אלכס קושניר שמעלה על נס את מערכת היחסים המיוחדת שיש למדינת ישראל עם הקהילה הישראלית והיהודית בתחומי רוסיה.
למה הוא בעייתי? לא מפני שהוא לא נכון, אלא מפני שאת אותם הדברים בדיוק היה יכול לכתוב שר אחר, בממשלה הקודמת, שדיבר על הקשר המיוחד עם הקהילה החרדית בניו יורק, שהמשיכה לטוס ארצה באופן כמעט סדיר גם בימים שבהם הכנסה של נוסע חולה בקורונה לישראל, הייתה עלולה לגזור מוות על חפים מפשע.
אין אידיאולגיה, יש רק פוזיציה
נכון, הנסיבות הן מעט שונות, אבל מותר לנחש שבין השיקולים הלאומיים (והנכבדים!) שמדריכים את מעשיו של שר האוצר, יש גם שיקול מסוים של חיזוק הבייס שלו, שחלק חשוב ממנו הם עולים יוצאי ברית המועצות, שמקיימים קשרים ענפים עם משפחתם וחבריהם.
אפילו בזה לכשעצמו אין פסול, עד שנזכרים כיצד חלקים גדולים בממשלה הנוכחית, וישראל ביתנו, מפלגתם של ליברמן וקושניר בתוכם, הקימו קול זעקה נגד המשך הטיסות בקו ניו יורק-תל אביב. אז זה היה הבייס של שר הבריאות יעקב ליצמן (למשל): הרחוב החרדי שמקיים קשרים משפחתיים, חברתיים וכלכליים עם יהדות ארצות הברית ומסתייע רבות בתרומות שמקורן באמריקה.
ליברמן רשאי לטעון, במידה רבה של צדק, שבניגוד לליצמן בשעתו הרי שלנגד עיניו לא עומדים רק שיקולים סקטוריאליים אלא גם ממלכתיים - משיקולים ביטחוניים ועד לכלכליים, אבל בשורה התחתונה הוא נוהג כליצמן בשעתו: משתמש בכוחו המיניסטריאלי כדי להיטיב עם המגזר שמזוהה עמו יותר מכל.
במילים אחרות: בסופו של דבר, גם מדיניות של המשך טיסות נוכח מגפה עולמית או נוכח סנקציות בינלאומיות, היא בעיקר עניין של פוזיציה.