בעוד אזרחי ישראל מביטים בעיניים כלות ביחס המתדרדר בין המשכורת שלהם לכוח הקנייה שלה, יש קבוצה אחת שלא רק שאינה נפגעת, אלא ממשיכה לחגוג ביתר שאת.
המסיבה הבאה של חבריה תעלה מיליארדים שהיו יכולים להציל חולים במחלות קשות, לשפר את איכות חייהם של ילדים עם צרכים מיוחדים, להיטיב עם מאות אלפי קשישים שלרובם זקנה מעליבה, להציל נשים מאלימות או לתגמל טוב יותר את המתנדבים ליחידות הלוחמות בצה"ל.
לכאורה זה היה התפקיד של אותם נבחרי ציבור. איך אמר פעם ראש הממשלה אהוד אולמרט, טרם הורשע בדין? "זה מקום העבודה שלי".
בתכל'ס הם אלה ששולחים את ידם עמוק אל הכיס שלנו, אל הכסף שהרווחנו בזיעת אפינו. פעם הם עוד היו עוטפים את כל זה במילים יפות, אבל בכנסת הנוכחית, כך נדמה, נעלמה גם הבושה.
אין יוזמה, יש רק הסתה
קל להסיט את האש לכיוון האמירות האומללות של מירי רגב ויובל שטייניץ, שמתכחשות לדאגה לחיילים, לקורבנות אונס, לקשישים, נכים וניצולי שואה, בשם הצורך לשוב ללשכות השרים.
קל להסיט את האש לכיוון החרדים: הרי ידוע שהם לא משרתים בצה"ל, משתתפים בכוח העבודה רק בחלקם - ומבקשים תקציבים כדי לגדל הרבה יותר ילדים מכפי שאזרח חילוני יוכל להרשות לעצמו להביא אי פעם לעולם (בידיעה שלא יוכל לכלכל אותם כהלכה).
קל להסיט את האש לכיוון הקיבוצניקים, שלא אוהבים שתושבי היישובים הסמוכים באים לרחוץ דווקא בעיקול הנחל שאותו טיפחו באהבה והגנו עליו, לשיטתם, בדם - כאילו שתושבי הסביבה שצובאים על שער הקיבוץ שירתו בצבאות זרים.
קל להסיט את האש לכיוון המתנחלים, שבשם אידיאולוגיה קיצונית-לכאורה, שאינה מקובלת לא רק על "העולם" אלא גם על רוב תושבי מדינת ישראל, מעסיקים את כוחות הביטחון - ועוד מתעמתים עם מי שמסכנים את חייהם כדי להגן עליהם.
קל מאוד לסכסך, מה גם שתמיד יימצא האידיוט השימושי, תקראו לו, נניח - דוד אמסלם או יאיר גולן, שבאמירה אחת ישלח את הקלפי לאו דווקא את מצביעיו הפוטנציאליים, אלא בעיקר את מתנגדיו, אפילו הם נשבעו שהפעם ינצלו את יום השבתון של הבחירות כדי ללכת לים (בסוף אוקטובר עוד נעים על החוף).
כי זאת הם יודעים היטב: ככל שקשה לשכנע את הישראלים לבחור במישהו או במשהו, כך קל לשכנע אותם במי לא לבחור. והנבחרים-לכאורה (לכאורה, מפני שמי שיצליח לומר מהזיכרון - מי תפס את המקום ה-15 ברשימות הליכוד או יש עתיד לכנסת הנוכחית, יזכה בפרס) יודעים את זה:
עוד לא הספקנו לעכל את פיזור הכנסת וכבר החלו ההפחדות: מתנגדי נתניהו מהלכים עלינו אימים עם איתמר בן גביר, אוהדיו עם אחמד טיבי. זה היה יכול להיות מצחיק אלמלא רק לפני שבוע הצביעו אלה שמפחדים מכהניסטים בעד החלת חוקי החירום על ההתנחלויות, בעוד המפחדים מערבים הצביעו נגדם.
דיור זה שם של מעצב
באופן ביזארי, הממבו-ג'מבו הזה מפי אנשים שלא היינו קונים מהם מנגו ב-70 שקל לקילו, מצליח איכשהו להביא את אזרחי ישראל אל הקלפי (באחוזים גבוהים) בכל פעם מחדש. זאת למרות שמה שמעניין אותנו באמת לא נמצא בסכסוך הישראלי-ערבי (שעל פתרונו - או יותר נכון, על חוסר היכולת לפתור אותו בדורנו - מסכימים בערך 80% ממי שטרם התדרדרו לשוליים), אלא בכמה שעולה לנו להעביר את העגלה עם הקנייה השבועית בקופה של הסופרמרקט, או במחירי הדיור הנוסקים. בשביל נבחרי הציבור שלנו, "דיור" זה שם של מעצב.
נכון שקברניטי הממשלה הזאת יכולים לטעון שהמצב הכלכלי הוא תולדה של משבר עולמי. הם צודקים כמובן, רק שכאשר הם מדברים על הצמיחה הפנטסטית של 2021 למשל (שנה שהתחלקה כמעט שווה בשווה בין שתי ממשלות), הם שוכחים להגיד שגם היא הייתה תלוית משתנים גלובליים. במילים אחרות: יותר מזל (או חוסר מזל) משכל.
רצה הגורל ומצבה הכלכלי של ישראל טוב מזה של רוב מדינות העולם, כולל מדינות שהתרגלנו לשאת אליהן עיניים בכמיהה. מה זה אומר? שבקופה הציבורית הצטברו סכומים אדירים.
הממשלה יכולה להחליט שהיא משתמשת בהם כדי להקל על המצוקה ההולכת ומחריפה של יותר ויותר ישראלים לגמור את החודש (דוגמא קטנה: בהפחתה נוספת של הבלו על הדלק, דבר שמעבר להשפעה המיידית שיש לו על הסכום שנשלם תמורת מיכל מלא, יש לו גם השפעה רוחבית בהפחתת עלויות הייצור והשינוע).
היא גם יכולה להחליט כמובן את ההפך הגמור: להעריך שהמשבר העולמי הוא אתנו כדי להישאר - ולחסוך את הכסף ליום שיהיה לא רק קודר, אלא סגרירי ממש. מה שהיא לא יכולה הוא להוציא את המיליארדים על עוד פסטיבל בחירות.
הבדיחה על חשבוננו
עוד מעט ישמעו ברמה הרבה מילים יפות על הכוונות הנהדרות שיש למי שמבקשים את קולנו ומולן ישמעו גם מילות הסתה נגד היריב הפוליטי, זה שאך אתמול צחקו אתו במזנון ותכננו איך למנות זה את אנשיו של זה לתפקידי מפתח, העיקר לשמור על הגילדה והקליקה. טיפ קטן מאתנו: אל תאמינו למילה אחת שיוצאת מפיהם.
אם לצמצם את המחלוקת לשני הטוענים לכתר, אזי לרשות נתניהו עמד פרק הזמן הארוך ביותר שניתן לראש ממשלה בישראל כדי לחולל שינויים ורפורמות. הוא בחר למקד את כל מאווייו בהישרדותו הפוליטית, לכאורה למעננו ולמעשה על חשבוננו.
גם יאיר לפיד שנישא אל כס השלטון (בתחילה כשושבין המרכזי בהרכבת "ממשלת השינוי" וככל הנראה גם כראש הממשלה הזמני עד לבחירות הקרובות) על המיאוס שעוררה "ממשלת החירום הלאומית" על ל"ו שריה ועל - אין מספיק אותיות בעברית - סגני שריה, לא כילה אלא חמש דקות כראש ממשלה חליפי לפני שהעביר את החוק הנורבגי שאותו הציג כאב כל חטאת.
הוא הבטיח שינוי והביא בעיקר חיקוי (והוא לא המציא כלום: מה הם נאומי "לשלטון בחרתנו" של מירי רגב, אם לא מזמורי מפא"י של פעם, שהתייחסה לשירות הציבורי כאל חברה השמה לג'ובים עבור "חברינו"?).
לכן, בקשה קטנה לי אליכם: רגע לפני שהכל מתחיל, תזכרו את הציניות, את חוסר הבושה, את היומרה ואת היוהרה.
תזכרו שאין אפילו נבחר ציבור אחד שליבו דופק כשהוא מעביר את כרטיס האשראי בקופה, מחשש שמא חברת האשראי לא תכבד את החיוב.
תזכרו שאין אפילו נבחר ציבור אחד שלא יודע מהיכן יוכל לגייס את הסכום הדרוש לתשלום הבא של שכר הדירה הגואה.
תזכרו שכל אותם אנשים שמתכננים עבורנו את התחבורה הציבורית, לא ראו אוטובוס מבפנים מאז השירות הצבאי, שהאנשים שאחראים על בריאותנו מקבלים את הטיפול המיטבי מהמומחים הגדולים ביותר - ולא נמקים שעות על ספסל ההמתנה או חודשים בהמתנה לבדיקת MRI.
הביטו בפניהם חסרות הבושה של כל אותם אנשים שיספרו לנו בחודשים הקרובים כמה הם יהיו טובים וכמה איומה היא האלטרנטיבה וזכרו שמדובר באותם אנשים שמביטים היום בפניהם של החולים, הקשישים, החיילים, הנשים שחיות בפחד, הנהגים המיואשים בפקקים, הרופאים המתמחים שקורסים מרוב עייפות - ומחליטים להוריד עוד כמה מיליארדים על מערכת בחירות מטומטמת שאיש מאתנו לא רוצה ועם כל יום שעובר, לפחות ופחות מאתנו חשוב איך תוכרע.
ראינו את ממשלות ביבי, ראינו את ממשלת רק לא ביבי והבנו שהבדיחה היחידה שממנה נהנים במידה שווה בשני הצדדים, היא הבדיחה על חשבוננו.