חשבון החשמל של נורבגיה: החוצפה של המערכת הפוליטית בישראל

מיד נגיע אל חשבון החשמל המתנפח שלנו, אבל עוד קודם: אם להתרשם מהשיח ברשתות החברתיות, אילו הייתה מפלגה שנקראת "לא מצביעים בבחירות" היא הייתה זוכה להזדמנות טובה להרכיב את הממשלה הבאה.

יהיה מי שיטען שמדובר בכפירה בערכי דמוקרטיה, אבל קשה לבוא בטענות למי שמאסו באותה "חגיגה לדמוקרטיה" שאמורה הייתה, במקור - להיות כמו אולימפיאדה או מונדיאל: התרגשות של פעם בארבע שנים - והפכה לעניין של כמעט פעם בשנה.

לפני שנמשיך הלאה, נזכיר שכל מערכת בחירות כללית שכזאת מגיעה עם תג מחיר של כ-3 מיליארד שקלים. מה אפשר היה לעשות בכסף הזה בחינוך או בבריאות? כמה סייעות לילדים עם צרכים מיוחדים ניתן היה להעסיק בכסף הזה? כמה עובדים סוציאליים שימנעו, אולי, את הרצח הבא בתוך המשפחה? כמה תרופות מצילות-חיים ניתן היה להכניס לסל? איזה "בוסט" ניתן היה לתת לפרויקט תעבורתי כמו זה של הרכבת הקלה, שהפכה את חייהם של רבים מתושבי המרכז לגיהינום של פקקים?

אבל בואו ונחזור לא רק לתדירות הבחירות, אלא גם למה שקורה בדקה שלאחר הרכבת הממשלה: בשיא תקופת הקורונה קראו לזה "ממשלת חירום לאומית" שהתברכה בל"ו שרים והעלתה על ראש שמחתה ושמחתנו את החוק שנקרא "הנורבגי", זה שמכשיר את השרץ של ריבוי בעלי תפקידים על חשבון הקופה הציבורית.

ראש האופוזיציה דאז, יאיר לפיד, השתולל מכעס - ובצדק: יש כאן שחיתות-חוקית נוראית. ההתפעלות שלי מגלי המחאה שהביאו את לפיד, על אדי הדלק ממש, להצליח לכונן ממשלה בראשות נפתלי בנט, הייתה כנראה שלמה יותר אלמלא הדבר הראשון כמעט שעשה כאדריכל ממשלת השינוי, היה לאפשר (שלא לומר לדחוף) את אותו חוק נורבגי אומלל, את כינונה של ממשלה מרובת שרים.

המעשה הזה לא מקומם רק ברמה הכלכלית, יש בו גם הטרלה של כל המערכת הדמוקרטית. ספק אם מישהו מאתנו יודע מי שנמצא עתה במקום ה-23 ברשימת "יש עתיד" או במקום ה-34 ברשימת הליכוד לכנסת, כלומר מי אלה שעל פי הסקרים תלויים באצבע שלנו כדי להפוך לחברי פרלמנט.

מי נמצא במקום ה-50 בליכוד או ב-40 של יש עתיד? ספק אם המועמד יודע בעצמו - אבל במקרה שבו השרים מתפטרים מהכנסת, יש סיכוי שעם קצת מינויים, פרישות או פטירות חלילה, הוא עוד ימצא את עצמו בכנסת - ושם אנחנו כבר מכירים את הסיפור: ראש הממשלה, יהא אשר יהא, יעלה אליו לרגל עם מנחות שכמותן כשוחד, רק כדי שלא יזקור את אצבעו האנונימית נגד הממשלה.

חושבים שאני מגזים? בבקשה - קחו את "גיבורי הסירוב" של הקדנציה הזאת: אורבך, זועבי, סילמן ואחרים - מישהו (מלבד מתי מעט) ידע בכלל מי הם או מה הרזומה הציבורי שלהם עד לפני שנה-שנתיים?

גם מי שמהנהן בהסכמה לנוכח המשפטים האחרונים, עלול לשאול, אולי בצדק, מה הקשר בינן לבין חשבון החשמל שלנו - זה שיתפח, החל מעוד קצת יותר משבועיים, בעוד 9.6%, יעלה עוד את יוקר המחיה וישפיע לרעת הצרכן על שורת מחירי סחורות, מוצרים ושירותים (ייקרת את החשמל? ייקרת הכל!). אז הנה הקשר: זו השנה המוצלחת בתולדות רשויות המס בישראל.

כן, שמעתם נכון: בעוד הציבור מתרושש, נאנק תחת משאה הכלכלי של הקנייה השבועית בסופרמרקט, מחשב כל קילומטר לא חיוני כדי לחסוך בדלק - ונפרד בצער מחלום הדירה, מדינת ישראל חוגגת.

נהוג להאשים את "נערי האוצר" בכך שהם שומרים על הקופה הציבורית כרוטוויילרים, אבל האמת היא שמי שחוגג על חשבוננו הם הפוליטיקאים, שחלקם כבר שכח מתי העביר יותר משבוע רצוף בישראל. הם - וכל המינויים הפוליטיים שמינו על חשבוננו, הם ומימון המפלגות התופח שלהם, הם והשכר הגבוה, שהופך לעצום כאשר משווים אותו לימי נוכחות במליאת הכנסת.
אז פלא שהציבור סולד מהם, מכל ה-120 - שספק אם יימצאו בקרבם יותר מעשרה צדיקים?

זאת ועוד: ממשלת המעבר יכולה לכאורה לרחוץ בניקיון כפיה. הן היא לא מוסמכת לנתב עתה אפילו שקל מעודפי הגבייה בחזרה אל האזרחים, פן ייחשד הדבר כשוחד בחירות.

זה נכון, אבל רק לכאורה - כי בהסכמת האופוזיציה ניתן היה להעביר לא מעט כספים שהיו מספקים לאזרחי ישראל שכפ"ץ נגד פגעי יוקר המחיה.

למה זה לא קורה? כי הדבר הגרוע ביותר שקרה למערכת הפוליטית בישראל הוא שהפכה ל"משחק סכום אפס", כלומר - ניצחון של צד אחד הוא בהכרח הפסד של הצד השני.

יאיר לפיד היה יכול להיות מחושב הרבה יותר ולהעביר כמה חוקים חיוניים בטרם כינונה של ממשלת המעבר, אבל היה לו כל כך חשוב לדייק את מועד הבחירות כך שיפעל לכאורה לטובת הגוש, או להתייצב כראש ממשלת ישראל מול נשיא ארה"ב, עד שמיהר עם פיזור הכנסת, מה שהפך אותו מראש ממשלה חליפי לראש ממשלה מכהן.

ואם נדמה לכם שהוא האשם המרכזי, אז ממש לא: בצד השני של המשוואה נמצאים בנימין נתניהו ואנשיו, שלהם כזכור אין כאבי בטן: לא בגלל נשים מוכות ולא בגלל קשישים וניצולי שואה, העיקר לשוב לשלטון - ובהקשר חקיקה כלכלית שתטיב עם העם, הרי שהם לא יתנו ליאיר לפיד שום הישג שעלול מבחינתם להירשם על שמו, הגם שהתאפשר רק בזכות קולות האופוזיציה.

במקום זה נשמע את ההאשמות הקבועות מצד האופוזיציה, לפיהן הממשלה אשמה ביוקר המחיה ומצד שני נשמע את הטיעון הבינלאומי: האינפלציה מכה בכל העולם, המחירים מאמירים בכל מקום, מה שנכון כמובן לגבי רוב ארצות תבל. העניין הוא שרק אצלנו, במדינת ישראל, יש כאלה רזרבות בקופה, רזרבות שנגבו מאזרחי ישראל בצורת מסים (מס הכנסה, מיסוי קרקע ועוד)!

מצחיק שדווקא במשמרת של יאיר לפיד, האיש שהבטיח לנקות את המערכת הפוליטית מציניות, פורצת זו במלוא עוזה (ונבהיר שוב, ממש לא רק באשמתו) והפוליטיקאים אפילו לא מעמידים פנים שהציבור מעניין אותם. הם רוצים רק לסכסך ולהסית עוד קצת, כדי שנשנא איש את שכנו וחברו מספיק, בכדי להתייצב בקלפי ולהבטיח להם עוד ארבע שנים (או לפחות עד מערכת הבחירות הבאה) של חיים על חשבון הציבור.

אז כן, אין דבר אידיוטי יותר לאזרח מאשר להישאר בבית ביום הבחירות, אבל אפשר להבין לליבם של לא מעט ישראלים שיקבלו, החל מהחודש הבא, לא רק את חשבון החשמל של ישראל, אלא גם את זה של נורבגיה.