הציבור לא מבין ולכן הציבור ישלם: התראת הסרק שקיבלו הבנקים לא תשנה כלום

באיחור של כמה חודשים טובים, ובשיאה של סערה ציבורית שקמה בעקבות הריבית המגוחכת על הפיקדונות, הוציא אתמול (רביעי) המפקח על הבנקים מכתב לבנקים וחברות כרטיסי האשראי שכותרתו: "הוגנות צרכנית בסביבה פיננסית משתנה".

אם המשפט הזה נראה לכם כאילו נכתב בשפת סתרים - אתם לא לבד. המכתב אמנם הופנה אל המוסדות הפיננסים, אבל הופץ לכל עבר, במטרה שהציבור יבין שהמדינה קשובה למצוקותיו.

מכיוון שנוסח ב"כלכלית אלגוריתמית למתקדמים" - שפה פיננסית שהמצאתי כרגע - השמורה ליודעי דבר, ננסה לתת לדברים פירוש רש"י, כדי שגם אתם תבינו למה התכוון המפקח והאם מישהו בצד השני של הכסף שלכם בכלל מתרגש מהם. כותרת המכתב היא בעצם סוג של "נו, נו, נו", לכל מי שעשה על החוסכים סיבוב בפיקדונות, רק שהנזיפה כל כך רפה ודיפלומטית, שספק אם היא מגיעה בכלל לאוזניהם.

"בחודשים האחרונים חלו שינויים בסביבת הריבית והאינפלציה", כתב המפקח, "שינויים אלה העלו את החשיבות של הגברת יכולת ההבנה של הלקוחות השלכות את השינויים והגברת יכולת ההשוואה שלהם בין התנאים המוצעים להם על ידי בנקים שונים במגוון המוצרים הבנקאים, הן בצד האשראי והן בפיקדונות".

והנה הפירוש: המפקח מבין שלציבור אין מושג מה עושה הריבית במשק לפיקדונות שלו ולכן מישהו חייב ללמד אותו ולהסביר לו שהוא צריך להשוות בין הריביות שמציעים לו. מי צריך לעשות את זה? המפקח אומר שהתפקיד הוא של הבנקים ולכן הוא שוחח עם בכירי המערכת וביקש מהם, במילים פשוטות, לשמור על האינטרס של הלקוחות שלהם, ולוודא שהוא במרכז.

הציפייה של הפיקוח שהבנקים, עסקים פרטיים יש להזכיר, שחושבים על הרווח העצום שיגרפו שוב בסוף השנה, יחשבו על הלקוחות שלהם, משולה לבקשה מחתול לראות עכבר במרחק נגיסה ולהתאפק. לא יקרה. הבנקים אמנם רוצים שהלקוח לא יעבור למתחרים, אבל לא פחות מכך, הם רוצים מאוד להרוויח ממנו וכמה שיותר. מי שאמור להגן על הלקוחות, ואולי גם לצאת סדרת פרסומות של "חינוך פיננסי" שיסבירו להם מה לעשות בבואם לבנק, הוא המפקח ותפקידו לקחת אחריות ולא לגלגל אותה לתאגידים הפיננסים.

"בכוונת הפיקוח לפעול לפרסום שיעורי הריבית, הן המשולמים בפועל על ידי כל אחד מהתאגידים הבנקאיים", הוסיף במכתבו, "כדי לתת ללקוחות כלי פשוט שיסייע להם להשוות בקלות בין התנאים המוצעים ולבחור את המוצר המתאים להם".

זה שבנק ישראל דוגל בשקיפות זה אדיר. רק שלשקיפות אין ערך, אם הצרכנים לא מבינים מה רוצים מהם. גם אם הבנק יספק הסברים מפורטים ללקוח ב"כלכלית אלגוריתמית", על הריבית שהם נותנים בתכניות שונות, תוך עמעום מכוון של מסרים באמצעות מונחים שאף אחד לא מבין, 70% מהלקוחות יבהו בפני הפקיד בתימהון מהול בשעמום ויהנהנו בהסכמה למה שיציע להם אחרי שיחת התשה כזאת, כמו שקורה בדרך כלל.

ולפני סיום, בואו נעשה ניסוי קטן: כמה מכם יודעים מה ההבדל בין ריבית משתנה לריבית קבועה? ולמה כשהבנקים, שנכנסו לפאניקה מהביקורת והפכו לנדיבים פתאום, מציעים לכם 3% ואפילו 3.5% על ריבית קבועה, הם לא באים לקראתכם אלא שוב עושים לכם תרגיל?

אז ככה: ריבית קבועה היא ריבית שאינה מושפעת מהעלאות הריבית במשק. כך שאם הריבית תעלה שוב, מה שצפוי, לא תהנו ממנה. ריבית משתנה תעלה עם עליית הריבית במשק, ואת זה הבנקים לא רוצים לחלוק.

בקיצור, המפקח על הבנקים דורש מהבנקים וחברות האשראי לשקול את העלאת הריבית על הפיקדונות בעדינות אנגלית, אבל לא חושף שיניים ולא מאיים בסנקציות אמיתיות. האיום שלו בפרסום הריביות מצחיק, כי ממילא התקשורת מפרסמת אותה באופן קבוע מאז שהבינה שהבנקים, שהרוויחו סכומי עתק בגלל העלאות הריבית, לא משתפים בחגיגה את הלקוחות.

האם הפרסום ישנה משהו? רפורמת סימון התמרוקים של שר הכלכלה לשעבר אלי כהן, חייבה פרסום על המדף שמשווה בין מחיר המוצר למחירו בחו"ל. שום דבר לא השתנה באמת, מלבד דבר אחד: אם קודם הצרכנים רק קנו, אז עכשיו הם התעצבנו על כך שעוקצים אותם ואחר כך המשיכו לקנות.

מעבר לכך שהמכתב הוא הצהרת כוונות ואיתות שהמפקח מתחיל להתעצבן, אין לו משמעות אמיתית. יש כאלה שגורסים, שבכלכלה חופשית המפקח לא יכול ולא רוצה להתערב בפעילות של עסקים פרטיים. כאן המקום להזכיר שהבנקאות היא שוק מונופליסטי, ותפקידה של המדינה להתערב כדי ליצור תחרות, מה גם שבמקרה וחלילה בנק יקרוס, היא תיחלץ מייד לעזרתו, כך שיש למפקח את כל הסמכות והרשות לעשות מעשה.

עד שיו"ר ועדת הכספים, אלכס קושניר, יצליח לשכנע את הליכוד שיאפשר לו לכנס אותה כדי לדון ב"עושק הפיקדונות", המפקח חייב לפשוט את הגלימה הדיפלומטית ולקבוע מידית פער מקסימלי בין ריבית ההלוואות לריבית הפיקדונות, ובשפת בני אדם: בנק לא יוכל לגבות על הלוואות או מינוס בחשבון ריבית של 10.5%, ולתת ריבית של 0.006% על הפיקדון בפלוס וההפרש המקסימלי בין מה שבנק גובה למה שהוא נותן, יעמוד על 5% למשל. עם רווחים של מיליארדים בשנה, כשרוב העם קורס תחת הנטל, הבנקים מוכרחים להבין שאי אפשר לרקוד בשתי חתונות ביחד. אפשר להסתפק גם בחופה אחת צנועה יחסית.