עוד לא תמה הודעת הריבית של בנק ישראל, שעלתה בשיעור מתון יחסית של 0.25% - וכבר נמצא מי שיבקר אותה: קבלנים שעסקי הבנייה שלהם נפגעים, יו"ר פורום העצמאים בהסתדרות שמייצג קבוצה שיש לה אינטרס בריבית נמוכה ואחרים.
יאמר מיד: ביקורת ציבורית היא כמובן נשמת אפה של הדמוקרטיה, לא פחות מעצמאות המוסדות שלה (למשל בנק ישראל), אבל הביקורת שהזדרז למתוח שר התקשורת, שלמה קרעי, ראויה לעיון נוסף.
"תודה לנגיד בנק ישראל על מתנת החג המפוארת שהעניק לאזרחי ישראל" כתב שר התקשורת, והסביר: עם אטימות כזו, ערב חג הפסח, אולי אפשר לשים רובוט בתפקיד הנגיד שיקבל החלטות על העלאות הריבית על סמך אלגוריתם אובייקטיבי ומנותק מהעם.
ואולי כדאי כבר להתעסק בפתיחת הקרטל הבנקאי לתחרות, ולא לתת רק לבנקים להתעשר מהריבית".
עד כאן הציוץ של השר קרעי, ומאחר שאנו מתייחסים לשר בישראל ברצינות הראויה, הבה נבחן אותו יחדיו.
החלטות מוניטריות מתקבלות ללא קשר לחגי ישראל. אולי במדינת ההלכה שאליה שואפים גורמים בציבור הישראלי תהיה ריבית פסח, ריבית ראש השנה וריבית שמחת תורה. בינתיים נגיד בנק ישראל צמוד ללוח השנה האזרחי וההחלטות מתקבלות במועדן ללא קשר לחגי ישראל.
בכל מקרה, נזכיר שנגיד הבנק אינו (אם מותר לשאול דימוי מדת אחרת) סנטה קלאוס, אלא גורם מקצועי בכיר שמופקד על הבנק המרכזי ואמור לקבל החלטות שיובילו מדיניות מוניטרית אחראית.
שר התקשורת מקונן על כך שהנגיד מנותק מהציבור, אטום, כמעט "אלגוריתם אובייקטיבי" - והמשפט הזה מקומם אף יותר מקודמו. ממתי אובייקטיביות הפכה למידה מגונה? אובייקטיביות, כידוע היא (בין היתר) שיפוט ענייני. אז על מה מקונן קרעי? האם הוא מייחל לכך שבראש המוסד הפיננסי החשוב במדינה, יעמוד אדם לא ענייני?!
המשפט הזה, שכמעט נבלע בשיח הכללי, ראוי לבחינה מחודשת ולקריאה חוזרת ונשנית, כאשר בדמיון עולה חיזיון אורווליני של ממש, כי במקום שבו השקר הוא אמת והאמת היא שקר, אובייקטיביות של פקיד בכיר היא חטא כבד.
ויש כמובן גם את הפרקטיקה: הנגיד מעלה את הריבית כדי להילחם באינפלציה. כך עושים מנהלי הבנקים המרכזיים בכל רחבי העולם, מיו"ר הפדרל רזרב בארה"ב, דרך הבנק האירופי וכך הלאה.
זאת ועוד, אם כבר מועלות טענות נגד הנגידים באשר הם, הן דווקא על רקע העובדה שאיחרו להבחין באינפלציה המתעוררת - והמתינו זמן רב מדי עם השימוש בנשק הריבית הגבוהה כדי לבלום אותה.
אז אולי שר התקשורת הוא גאון כלכלי שיש לו פתרון מוניטרי אחר, כזה ששום כלכלן בעולם עוד לא חשב עליו. כיוון שכך, לא נותר אלא לשאול כיצד החמצנו את האורקל הפיננסי הזה במשרד האוצר ונאלצנו להסתפק בו רק במשרד התקשורת?
אולי יש כאן חומר למחשבה לראש הממשלה, בנימין נתניהו: אם הממשלה תשרוד, אך ימנע מאירה דרעי להחליף את בצלאל סמוטריץ' במשרד האוצר, ככתוב בהסכם הקואליציוני, אולי יימסר לש"ס תיק אחר - ושלמה קרעי יוצב במשרד האוצר!
עליית ריבית היא תרופה מרה למחלה מסכנת חיים שנקראת אינפלציה. אם תרצו, כמוה כטיפול כימותרפי שמרסק את הגוף, אבל מנסה להציל אותו ממחלה קטלנית הרבה יותר. למה קטלני? כי בעוד עליית מחיר הכסף (עלייה בריבית) מקשה על נוטלי ההלוואות, האינפלציה פוגעת בכולם.
זה המקום לציין שהלווים הגדולים ביותר במשק, למרות הנטייה שלנו להתעכב על המשכנתאות ועל יתרות החובה בחשבונות הפרטיים (מינוס) הם דווקא מקרב בעלי העסקים, ציבור שלרוב הוא אמיד יותר ויכול לשרוד גם את מחיר הכסף היקר, כלומר לשלם עוד תמורת ההון שהוא מגייס לצורך עסקיו.
נכון, מי שנטל משכנתא לפני כשנה, למשל, עת ריבית בנק ישראל עמדה על 0.25% ומביט בעיניים כלות בריבית שהגיעה כבר ל-4.5% (שוב, מדובר בריבית בנק ישראל, ריבית הפריים היא כבר 6% והריבית על הלוואות היא גבוהה אף יותר), אולי מתקשה בעמידה בתשלום החודשי, אך לזה עוד אפשר למצוא פתרון, שכן גם האינטרס של הבנק המלווה הוא שהלווה יוכל לעמוד בתשלומים (לכן מוצעים כל מני פתרונות, עד שתרד הריבית, למשל הקפאה לתקופה קצרה או פריסה מחודשת).
לעומת זאת, אינפלציה משתוללת פירושה לא עליית מחיר הכסף, אלא עליית מחיר החלב, הלחם, הביצים וכל מוצרי היסוד. כך שמשפחה מעוטת יכולת, שמתקיימת גם כך בדוחק, עלולה להיקלע לחרפת רעב.
כן, ממציאות אפשרית כזאת בדיוק מנסה נגיד בנק ישראל להציל. זה לא שהוא כזה גאון (כלומר, אולי כן, אבל זו ממש לא הנקודה) הוא פשוט משתמש בכלי הכי אפקטיבי שיש בארגז הכלים שלו שמככביד על חלק מהאזרחים, כדי להציל את הכלל.
מה האלטרנטיבה שמציע קרעי? להפקיר את השכבות החלשות, אותן הוא מתיימר לייצג, לאינפלציה משתוללת? לעליית מחירים בקצב מהיר אף יותר מזה שאנו חווים (כזכור, תעמולת הבחירות של מפלגתו, בראשות ראש הממשלה, הבטיחה "טיפול יסודי במחוללי יוקר המחיה" לא בחוק המתנות, למשל)?
אבל עזבו פוליטיקה, כי עוד לפני שניגשים לזאת מלמד ציוץ של שר בישראל על רוח התקופה: פופוליזם זול שמנוגד לכל היגיון. הנגיד "מנותק מהעם", או שמא שר התקשורת מנותק מהמציאות הכלכלית שהבטיח לשנות?