לקראת יממה גורלית לעתיד הכלכלה הישראלית (ויש שיאמרו אף לגבי עתיד מדינת ישראל) שוב חוזרים הניגונים: בכירי המשק, ביניהם ראשי הבנקים הגדולים, התעשיינים ומנכ"לי חלק מהחברות הגדולות בישראל - שיגרו מכתב לנתניהו בו הם תובעים ממנו להכריע בעד פשרה - כלומר, לאשר את מינוי קארין אלהרר, נציגת האופוזיציה לוועדה למינוי שופטים.
כל זה קורה פחות מ-12 שעות אחרי שבכירי ענף ההייטק שיגרו לנתניהו מכתב דומה. המילים הן קצת שונות, אבל המנגינה דומה - יותר משם כזה או אחר בוועדה האמורה, הם מבקשים למעשה מנתניהו להגיע להכרעה ברורה.
כלכלה היא כמעט כמו כדורגל: אפשר להשוות סגלים, אפשר לנתח הסתברויות לפי סטטיסטיקות מן העבר, יש אנשים שזה אפילו מקצועם, אבל בשורה התחתונה, כמו כל "חצי מדע" שעוסק בבני אדם, אפילו ההערכה המבוססת ביותר לא תהיה יותר מניחוש מושכל.
אז אולי אין לדעת מה ילד יום, אבל מה שכן אפשר לקבוע בוודאות של מאה אחוז, הוא שזאת השאלה שמעסיקה את כולם.
למשק הישראלי יתרונות רבים לצד כמה חסרונות מובנים, אבל נדמה שבחצי השנה האחרונה הוא פשוט ב"הולד", לא האטה כלכלית פר-אקסלנס, בטח שלא מיתון, אלא פשוט ישיבה על הגדר תוך הפניית מבט מודאג לעבר העתיד.
והעתיד הזה ייקבע, במידה רבה, על ידי שני אירועים שיתרחשו ביממה הקרובה. הראשון הוא קבלת מושג לגבי הכיוון שאליו הולכת המערכת הפוליטית, עניין שכנראה יתבהר מעט היום. השני הוא מדד מאי, זה שיתפרסם מחר.
נתחיל בשני, באופן כמעט הזוי, הפחות חשוב מבין השניים ולשם כך נפליג לרגע אל מעבר לים. האינפלציה בארצות הברית ירדה ל-4%, כלומר - עדיין מהווה סכנה, אבל כבר לא דורשת צעדי חירום דרסטיים.
יו"ר הפד, ג'רום פאוול, יכול להביט בנתונים בסיפוק: אחרי שהאשימו אותו כי אחר להגיב לניצני האינפלציה (בעיקר כדי לזכות בהארכת כהונתו), הוא הוכיח כי טיפול בהלם של העלאת ריבית הוא נשק יעיל במלחמה הזאת. הוא עוד לא ניצח, אבל הוא בהחלט בדרך הנכונה. המחיר יהיה כנראה האטה בפעילות הכלכלית בארה"ב, אבל תרחישים אפוקליפטיים כבר הוסרו מהשולחן.
בישראל המצב סבוך יותר - ולא רק כי האינפלציה גבוהה מזו שבארה"ב (זוכרים את הימים בהם הסתכלנו בגאווה בהשוואה הזאת והתנחמנו בכך שהאינפלציה בישראל אולי בעלייה, אבל הי - לפחות היא נמוכה דרמטית מאשר בארה"ב?), אלא בגלל מרכיביה. לא ניכנס לכל אלה עכשיו, אבל נאמר רק שמבחינה כלכלית טהורה, על הנגיד להמשיך ולהעלות את הריבית במשק.
רגע, יכול להיות שלנגיד יש שיקולים נוספים? הנה תיאוריה, לא לגמרי מבוססת, שמסתובבת בחוגים כלכליים: פרופ' אמיר ירון, כך על פי התיאוריה, קץ ב"זובור" שהוא חוטף בכל פעם שהוא מעלה את הריבית. הפכו אותו לאויב העם, זה שמתאכזר לזוגות הצעירים שנטלו משכנתא בשנים האחרונות בסביבת ריבית אפסית - והוא בסך הכל עושה מה שכל נגיד בנק מרכזי היה עושה במקומו, כי לאיש אין פתרון אחר למלחמה באינפלציה זולת ייקור הכסף, כלומר - העלאת ריבית.
עד כאן לא מדובר בתיאוריה, אבל הנה מגיע טוויסט בעלילה. כדי שלא לעמוד שוב למשפט השדה של שרים וחברי כנסת שברור שראש הממשלה מדבר מגרונם (הגם שכאשר הוא מגיב בשמו הוא כולו נופת צופים כלפי הנגיד), הוא החליט לחזק את השקל על ידי מכירת דולרים - ולהקל בכך על הצורך בהעלאת ריבית. הוא יוכל כמובן לאחוז שוב בנשק המוניטרי, אבל די בוויתור על עדכון הרבית כלפי מעלה במועד ההחלטה הקרוב, כדי להשתיק את הקולות שמסמנים אותו כאויב העם - ומי יודע? אולי אפילו הארכת כהונה תעמוד על הפרק (אמנם לשר האוצר יש מועמד אחר, אבל רק נתניהו הוא שייקבע).
כפי שנכתב בתחילה - התיאוריה הזאת אינה מבוססת דיה, אבל היא מלמדת שני דברים: הראשון הוא שהנגיד בישראל עלול להפיל את המשק באותו פח שבו הפיל אותו הנגיד האמריקאי, עת הרימה האינפלציה את ראשה. השני הוא שהמחלוקת הלא-נבונה "כן ביבי או לא ביבי", הגיעה גם לתחום הכלכלי: הפרנויה של מתנגדי נתניהו גורמת להם לראות קונספירציה תחת כל עץ רענן - ובמקרה דנן, תחת כל שומר סף שלא מנבא חורבן.
תכף נחזור אל אלה, אבל לפני ההמשך, יש לחרוט משפט אחד בזיכרון: העובדה שאתה פרנואיד, אין פירושה שלא רודפים אחריך.
עכשיו נמשיך, אבל נישאר תחילה עם הנגיד. בנאום שנשא בפני באי כנס של מכון אהרון, תקף פרופ' ירון את הממשלה, אבל הוא לא עשה זאת בהקשר של הרפורמה/הפיכה משפטית, אלא בהקשר של התקציב שאינו מוטה צמיחה, בלשון המעטה.
כלומר - מיתן את החששות מפני השלכה אפשרית של החלשת מערכת המשפט בישראל והתמקד בתגמול הבעייתי למי שאינם משתתפים במעגל לימודי הליבה ובשוק העבודה ובקיצוץ תקציב הרשות לחדשנות. כלומר - משהו שיכול להשתנות אם ישתנה גם הרכב הממשלה.
אלא שכל הספקולציות האלה יתכנסו לרגע אחד מחר, בשעה 18:30, רגע לפני סוף השבוע, עת יתפרסם מדד המחירים של חודש מאי. עם כל הכבוד לניואנסים - ואפילו לשאיפות האישיות (אם ישנן, אולי) של הנגיד, מדד גבוה שישמר או אף יגביר את קצב עליית האינפלציה, יחייב אותו לנקוט שוב בהעלאת ריבית.
במדינה נורמלית מדובר היה באירוע הכלכלי החשוב של השבוע, אבל בישראל - ולו רק מבחינה כלכלית גרידא - מדובר באירוע הקטן יותר, כאשר משווים אותו לרגע שבו יחליט נתניהו על עמדתו בנוגע לזהות הנציגים בוועדה למינוי שופטים.
נתניהו, כולם כבר יודעים, שונא החלטות הרות גורל. הוא מעדיף לדחות ולמוסס קונפליקטים עד שהם נפתרים (או מחמירים, כך שתתחייב פעולה ברורה ומוסכמת) מעצמם. הפעם הוא נדחק לפינה: יחליט לרצות את הקיצוניים בממשלתו - והארץ תישטף בגל של מהומות שיזכיר את ערב פיטורי שר הביטחון, לפני כשלושה חודשים.
כמובן שלא רק איילון יבער, אלא גם תתחדש מחאת ראשי המשק (וזהו בעצם האיום המרומז מאחורי הפנייה המנומסת ששלחו הבקור לנתניהו), אולי שוב במעין שביתה וכן תתחדש אולי סרבנות הטייסים. כל אלה הם אירועים חמורים לכשעצמם (רק דמיינו את המפגש בין המפגינים למשטרה, שממנה פרשו בחודשים האחרונים כמה כוחות מתונים ולעומת זאת גבר משקלם של כוחות שרוצים לרצות את השר הממונה), אבל ברמה כלכלית, זה עלול להיות קו פרשת המים.
יו"ר ההסתדרות מכריז על השביתה במשק לפני 3 חודשים. פרומו לקראת מה שצפוי מחר?
ראשי משק תשוש משוועים להתבהרות
למה? כי עצבי המערכת הכלכלית כבר רופפים. נתחיל מההייטק, אותו "קטר" של המשק שנעצר בחריקת בלמים. כל מי שמבקש להצדיק את הרפורמה/הפיכה, יודע לדקלם שכך זה בכל העולם, ההשקעות בהייטק פחתו.
זו רק חצי-אמת: נכון שההשקעות פחתו, אבל בישראל הן כמעט נעצרו לגמרי, זאת מבלי שום סיבה אחרת זולת החקיקה המשפטית.
לא רק בכירי המשק נקראו אל הדגל, שהפך לסמל המחאה: אתמול התגייסו עשרות(!) מבכירי ענף ההייטק ושיגרו מכתב אל ראש הממשלה. על המכתב חתומים, בין היתר, שמות מוכרים כמו ארז שחר, שלמה קרמר, עדי סופר תאני, שאול מרידור - ועד רבים אחרים. זה לא היה מכתב מתלהם (הגם שבין החותמים נמצאים כמה מראשי מחאת ההייטק) אלא פשוט כזה שמפציר בראש הממשלה לקבל את ההחלטה המתבקשת והשפויה.
מעל לכל, זה ביטוי לתשישות המערכת העסקית-כלכלית: מן המפורסמות היא שאי-ודאות (כפי שמתקיימת במשק הישראלי כבר במשך כמה חודשים) היא לעיתים גרועה מהקטסטרופה - וכמו רבים מאזרחי ישראל, גם בצמרת ההייטק, כמו בצמרת המערכת הכלכלית כולה, הקברניטים כבר תשושים.
החלטה נכונה של נתניהו לא תהיה הפתרון (כאן נפתח סוגריים גדולים ונציין שהשרים המקצועיים, מתגלים ברובם כמנהלים גרועים: משר האוצר שעסוק בהתנצחות עם עיתונאים, דרך שרת התחבורה שעסוקה בעיקר בלחרב את שניסו אחרים - לא רק מרב מיכאלי - לבנות לפניה, וכך הלאה, אפשר לעבור כמעט משרד אחר משרד, בהם נמאים אנשים שלא היו מתקבלים לשום תפקיד בכיר אצל החתומים על שני המכתבים), אבל היא לפחות תסיר את האיום הגדול שמרחף מעל מי שחשים שהחיים בישראל הופכים עבורם בלתי אפשריים.
וזה למעשה מה שניסו לשדר ראשי המשק ובכירי ענף ההייטק. אפשר לחשוד בחלקם בפרנויה קלה, אבל אי אפשר להתכחש לכך שהם חשים מכותרים גם בצדק: עם הצעת חוק שתעניק לשר לביטחון לאומי, איש תנועת כך, סמכות למעצרים מנהליים, עם שר בממשלה שמשווה בין קריאה להחרפת המחאה (חריפה ככל שתהיה) למעשה אונס, עם מה שנראה כהקלות לגברים אלימים, עם פלישה של תכנים להט"בופובים אל תכנית הלימודים, עם נאומי הנקמה מפי השר "במשרד המשפטים" שממונה גם על רשות החברות הממשלתיות - והרשימה עוד ארוכה.
במכתב לנתניהו הם אמרו בעצם שבניגוד למה שנהוג לומר עליהם, לא המשך שלטונו הוא שמפחיד אותם, אלא שינוי בכיוון של מדינת ישראל: מסטראט-אפ ניישן פלורליסטית, פרוגרסיבית, ליברלית וחופשית, למקום שבו מתחזקת הדת (לא כאמונה, אלא כמצע פוליטי) ונפגעות זכויות הפרט.
את החשש הזה לא תראו במדד - וגם לא בשער השקל מול הדולר, שהתחזק מעט בימים האחרונים בגלל שלל סיבות, שהמשותף לכולן הוא המילה "ספקולציה", אבל כל ראשי המערכת הכלכלית יודעים שזליגת ההון - הפיננסי והאנושי שנבלמה מעט, עלולה להפוך לשטף נוראי, שממנו כבר לא תהיה דרך בחזרה.
אז כן, חצי מבט מופנה גם לעבר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (שתפרסם מחר את המדד), אבל המיקוד הוא בהכרעה של ראש הממשלה, או אם לסכם את שני המכתבים: ראשי משק תשוש משוועים להתבהרות חלקית.