דווקא על רקע ההצלחה הגדולה שלו: השהיית החקיקה שתחייב את הבנקים בתשלום ריבית-מינימום על יתרות הזכות בחשבון, מעניין לבדוק כיצד הפך נושא משרה אפור לאחד האנשים הכי מותקפים במערכת הפוליטית.
מי שזוכר את הימים הראשונים של פרופ' אמיר ירון בבנק ישראל - ולא ממש התעניין בחדשות מאז - היה וודאי משפשף את עיניו נוכח הימצאותו של הנגיד בעין הסערה: זה האקדמאי החביב והמנומס מארצות הברית, שהביקורת היחידה שהצליח לעורר מינויו היא שמדובר באיש אקדמיה ולא במנהל מקצועי?
ואולי זו דווקא נקודה טובה לבחון דרכה את מה שקרה לפרופ' אמיר ירון, שמכתב ממנו אל ראש הממשלה פתח אמש את כל מהדורות החדשות - ושבעוד שעה קלה יתייצב לדיון מיוחד אצל שר האוצר.
נתחיל בעובדה שהוא מינוי אישי של נתניהו, שבחר בו מבין כמה מועמדים. נתניהו רצה בתפקיד ליברל ימני (מבחינה כלכלית) עם עדיפות למי שצמח באקדמיה מעבר לים, מודל שאהוב במיוחד על ראש הממשלה. כאשר חושבים על זה רגע, הרזומה של נתניהו מלא באנשים שהוא מינה לתפקידי מפתח תחתיו (או לפחות תמך במינוי) והפכו ממקורבים למושמצים.
בואו ונריץ את מהלך העניינים כמה שנים קדימה: עד לחודש אפריל 2022, מעטים מבין תושבי ישראל היו יכולים לומר מה שמו של נגיד הבנק המרכזי. כהונתו של ירון, שהייתה עד אז בשנות שפע, בהן פרח ההייטק בישראל, המערכת הבנקאית התייצבה והמשק הישראלי שגשג, הייתה אפורה במובן הכי חיובי של המילה: קצת רגולציה, קצת פיקוח על הבנקים, קצת פתיחת השוק הפיננסי לתחרות (לא מספיק), אתם יודעים - כל מה שאפשר להגיד על הנגיד.
על מכתב הנגיד לנתניהו - https://finance.walla.co.il/item/3589739
ואז התחילה האינפלציה לעלות
אלא שאז האינפלציה החלה לעלות - וחייבה את הנגיד לנקוט צעדים שגרמו לו לפסוע, בעל כורחו, שני צעדים קדימה אל אור הזרקורים. חובבי אופרה יכולים לזמזם לעצמם ברקע את "כך עושות כולן" של מוצרט, כי אפילו בנושא הזה, לא נקט פרופ' ירון שום צעד שלא נקטו בו עמיתיו ברחבי העולם:
כמו כולם הוא איחר לזהות את צמיחת האינפלציה המהירה בעידן הפוסט-קורונה ומשום כך הגיב לה באיחור, ביצע פניית פרסה ממדיניות שמעודדת צמיחה באמצעות שימוש בכסף זול, לכזאת שמייקרת את הכסף. כלומר - העלאת ריבית.
ישראל היא אולי "מדינת אי" מבחינות רבות, אך שום נגיד אינו אי - כלומר, הנגיד בישראל אחז בכלי היחיד שהוא מכיר כדי לרסן את האינפלציה. אם יש מי שטוען שאפשר היה לעשות טוב יותר, מהר יותר וחד יותר, הרי שיש מקום להאזין לביקורת, אבל מי שטוען שאפשר היה לעשות אחרת - מנסה להמציא את חוקי הטבע מחדש: אין נשק אחר למלחמה באינפלציה זולת העלאת ריבית.
מה שמקומם בביקורת על נגיד בנק ישראל הוא לא ההיבט הפוליטי שבביקורת על איש א-פוליטי, אלא העובדה שהיא משקפת, במקרה הטוב, חוסר הבנה מוחלט בכלכלה - ובמקרה הרע, תיעדוף של שקר במודע.
העלאת הריבית הוצגה כהתעמרות בעניים. לכאורה זה נשמע הגיוני: המינוס עולה יותר, המשכנתא מתייקרת - ומי שנדפק הם מי שגם קו היו קרובים לקרוס תחת העול.
נכון אבל לא מדויק: כי האלטרנטיבה גרועה יותר. אינפלציה פירושה שחיקת השכר אל מול מחירי הסחורות, מה שהיה מחליש עוד יותר את מי שידו אינה משגת. העשירים יותר היו אולי מוציאים פחות על מותרות, אבל העניים היו נתקעים בקופה של הסופרמרקט.
אילו היה הנגיד פחות מנומס, הוא היה אומר משהו כמו: "תקשיבו חברים, העלאת ריבית היא תרופה מחורבנת, אבל אינפלציה היא סרטן. תחליטו לבד אם אתם רוצים לסבול כדי להבריא או שאתם מעדיפים למות".
ביקורת נגד הממשלה? אוי ואבוי!
אם לתרגם את "הנגידית" שבה דיבר לעברית מדוברת, זה בדיוק מה שהוא אמר. זה לא הפריע לחבורה של חדלי אישים, ממש כך, מח"כ ויו"ר ועדת הכספים, משה גפני, לשר התקשורת, שלמה קרעי, להפוך את הנגיד מטרה לחיצי הביקורת. מה הם היו מעדיפים, אינפלציה משתוללת? הרי זאת הייתה מטיבה עוד יותר עם העשירים וגורמת לעניים לקרוס.
ככל שהתארך הזמן היה נדמה כי הנגיד הופך שעיר לעזאזל בממשלה שמדיניותה הכלכלית היא שערורייה, אבל פרופ' ירון המשיך להתנהל בשפה דיפלומטית אל מול המערכת. כך הוא עשה גם כשעלתה הרפורמה לדיון. הוא לא קרא לסירוב, לא להשבתת המשק, לא לעצירה מיידית של הרפורמה, אלא רק הצביע, כמתחייב מתפקידו, על העננים הקודרים שבשמיה.
הנגיד לא יאמר זאת מפורשות, אבל החקיקה המשפטית היא רעה לכלכלה הישראלית, גם אם מנסים להתחמק מטרמינולוגיה אסונית. הגיע הזמן שגם מחייבי הרפורמה יתחילו לומר את האמת לקהל בוחריהם: "אם נקדם את הרפורמה יהיה רע יותר כלכלית, אנחנו חושבים שזה מחיר שראוי לשלם בעד תיקון עיוותים חמורים במערכת המשפט, אבל אנחנו לא משלים אתכם - יהיה רע יותר לפני שיהיה טוב".
אין הרבה מילים טובות להגיד על שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', שתחתיו הולכת כלכת ישראל למחזות רעים מאוד, אבל למשך הרף עין, הוא אמר בדיוק את זה: נעביר את הרפורמה מתוך ידיעה שלטווח הקצר יהיה רע, ונקווה לטוב אחר כך.
גם הוא "התעשת" מהר מאוד והבין שבמערכת הפוליטית השקר הוא דרך חיים. אפרופו סמוטריץ', לא רק הרפורמה הציקה לנגיד אלא גם תקציב המדינה, שבמקום לעודד צמיחה מעודד השתמטות, עוני ובטלה. גם שם הוא השמיע ביקורת - וגם אז היא נשמעה מאוד רכה.
הוא לא אמר למשל (את מה שהוא חושב) שמדובר במחלה, שהתקציב הזה הוא בכייה לדורות, שמדינת ישראל מבצעת חרקירי כלכלי, ממשג חזק, משגשג ושוחר פני עתיד, לפס יצור של בורים ועמי ארצות שלא יוכלו להשתלב בשוק העבודה, ידונו עצמם לעוני ואת כל היתר - לפרנס אותם.
נתניהו יוזם התקפות שאותן הוא מקפיד לגנות
אלא שהנגיד, למרות הביקורת הרפה, עשה עוד טעות: הוא העז להשמיע אותה ברשת טלוויזיה זרה. אם למישהו לא היה עוד ספק עד לאותו הרגע האם ההתקפות על הנגיד מתואמות עם ראש הממשלה (שהקפיד תמיד להיחלץ פומבית לעזרה ולדבר על עצמאות הנגיד), היה זה הרגע שהבהיר לכולם שכל מבקרי הנגיד הם שלוחיו של נתניהו.
לשר המורשת למשל, עמיחי אליהו, אין אפילו את היכולת להבין מה אמר הנגיד לרשת שידור זרה, אבל מה שכואב לנתניהו (שחרד למה שנותר ממעמדו הבינלאומי), הפך בפיו לתביעה "לגלגל את הפרא אדם מכל המדרגות". במילים אחרות: העובדה שנתניהו ממהר לגנות את הביקורת, לא אומרת שהוא לא עומד מאחוריה.
לשר האוצר לא אכפת מה חושבים עליו בעולם
הדרישה למסות את הבנקים או לחייב אותם בתשלום עמלות על יתרות הזכות, השיגה את שלה. היא אפשרה לנגיד לכנס את ראשי הבנקים לשיחה צפופה ולהגיד להם משהו כמו: חבר'ה, אם לא תיזמו בעצמכם, תהיו בצרה צרורה. הבנקים הבינו את המסר - ואחרי שנה של רווחי שיא, יש להם גם מספיק מקורות מימון כדי לממן חבילה של הטבות ללקוחותיהם. רק שכאן הייתה צריכה להיפסק ההתערבות הפוליטית.
זה המקום לעצור ולהזכיר שכולם מדברים על ריבית הזכות, לא על ריבית החובה. כיוון שכך, מי שייהנה מהיוזמה הם שוב העשירים יותר, מי שיש להם יתרות זכות בעו"ש או בפיקדונות.
למי שנמצא במינוס, לא תהיה שום תועלת בצעד, אלא אם כן מחשיבים את השמחה לאדם של הבנקים (שגם היא מטומטמת, הרי הבנקים שייכים, דרך קרנות הפנסיה, לציבור). אז במילים אחרות: מי שיש לו פנסיה וגם מינוס, תיאור הולם למצב של חלק גדול מאזרחי ישראל וחלק גדול עוד יותר מתומכי הממשלה, רק יפסיד במקרה שהריבית על יתרות הזכות תשופר, אבל רווחי הבנקים ייפגעו....
אתמול הגיעו מים עד נפש: הנגיד שלח מכתב מנומס אך תקיף לראש הממשלה והסביר מדוע הוא מתנגד לחקיקה נגד הבנקים.
מה שהדאיג את הנגיד אולי אפילו עוד יותר, היא הסמכות שהצעת החוק מעניקה לשר האוצר להיות הפוסק האחרון. כלומר, פגיעה במעמדו ובעצמאותו של הנגיד, משהו שנתניהו התחייב לגביו - לא רק בפני אזרחי ישראל (שמולם כבר למדנו שאין לו בעיה להפר הבטחה, כך למשל הוא הבטיח שישמור על עצמאותו של בית המשפט העליון), אלא בפני סוכנויות הדירוג בעולם, אלה שיכולות להפוך את ישראל למצורעת-כלכלית באבחה אחת.
אפילו נתניהו הנואש הבין שאת הצפרדע הזאת הוא חייב לבלוע - ומאז הוא מנסה לעכב את החקיקה. רק שלנתניהו יש אופוזיציה לא רק בכנסת, אלא גם בתוך הממשלה. לכן הזמין שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', את הנגיד לשיחה שבה ייבחנו הגבלות נוספות על הבנקים. לסמוטריץ' אין בעיה עם הדימוי שלו מעבר לים, אלא רק עם זה שמעבר לקו הירוק.