מנכ"ל דיפלומט נכנס לכיס של כולנו, אבל מגן על שלו

נעם וימן, מנכ"ל דיפלומט, החליט לדבר. בריאיון גלוי לשאול אמסטרדמסקי בתאגיד כאן, הוא דיבר על יוקר המחיה, יבוא מקביל, תקינה מקומית ואפילו על שכרו. העיתוי אינו מקרי: בכל שרשרת המזון, תרתי משמע, של יוקר המחיה, הפכה דיפלומט לסדין אדום.

ההסבר פשוט: החקלאים יכולים תמיד לעורר הזדהות, הקמעונאים נמצאים בחזית עם כל מני מבצעים והנחות, ומצטיירים כלוחמים להורדת יוקר המחיה (הם לא, אבל אנחנו עוסקים בדימויים, לא בעובדות) היצרנים, גם כשהם בבעלות זרה (כמו תנובה או אסם) מספקים עבודה לעשרות אלפי ישראלים (במצטבר), אבל ליבואנים אין הגנה שכזאת.

הם לא יכולים להציג לראווה את להב המחרשה או את גלגלי התעשייה - ואפילו לא של קנה שניים וקבל את השלישי בחינם. לכן אנחנו פוגשים אותם רק כשהמחירים עולים.

תכף נעבור אל תוכן הדברים, אבל קודם כל על ההחלטה של וימן להתראיין. בעידן שבו הבון טון הוא זכות השתיקה ואפילו ראש הממשלה מתראיין רק לערוץ הדוברות שלו או לערוצים זרים, נדמה שצריך לשבח את וימן על שבחר לעמוד בחזית.

על רקע הירידה למחתרת של חלק מעמיתיו - עד יעבור זעם הצרכנים - זה בהחלט ראוי להערכה ואולי גם מעורר תקווה שמא יהיה הסנונית הראשונה שתבשר שיח צרכני תקשורתי גלוי, שבו יעמדו מול המצלמות והמיקרופונים כל בעלי הרשתות הקמעונאיות - ולא רק רמי לוי, אייל רביד מוויקטורי או איתן יוחננוף, כל היבואנים הגדולים, כל היצרנים וכל עסקני החקלאות (ולא רק חקלאי הפוסטר שנשלף לצרכי יח"צ מהשדה בעוטף עזה או הלול מגבול הצפון ומבכה את מר גורלו, כדי שלא נבחין בידם הנעלמה של העסקנים שנמצאים בינו לבין המדף בסופרמרקט.

מאחר שאנו עוסקים עדיין ברשימת הזכות של וימן, נסכים אתו גם שחלק גדול מהמאבק להורדת יוקר המחיה נגוע בפופוליזם: את החקלאי הקטן כבר הזכרנו, אבל גם מי שמעלים על המוקד את היבואנים מבלי לתת בהם סימנים, הם פופוליסטים לא קטנים: דיפלומט היא חברה ציבורית ולכן מספריה גלויים.

הרווח שלה (אחרי הוצאות שכר) בוא כ-3% מהמחזור. כלומר, גם אם נפשיט אותה מכל רווחיה, עדיין נישאר עם חיסכון קטן מאוד לציבור.

אתם יודעים מה? אפילו מי שקוראים לפתוח הכל לרווחה ולהציף את הארץ ביבוא תחרותי וזול, מספרים רק אמת חלקית, בנסותם שלא לקומם עליהם את אלה המכונים "נבחרי ציבור" (מימין ומשמאל!):

עם שכר שמתעדכן בהסכמה נדירה בין חברי כנסת מכל סיעות הבית, עם ממשלות מפלצתיות שבהן קבלן הקולות של אתמול הופך לשר, לפעמים מבלי שתהיה לו או לה יכולת לחבר שתי מילים בעברית סבירה, הוצאה גדולה על ביטחון (גודל ההוצאה כגודל האיומים? אולי, אבל אנחנו לא יכולים לדעת, כי בכל השירות הציבורי לא נמצא אפילו פקיד רם דרג ראוי אחד שיהיה בעל סיווג בטחוני גבוה מספיק כדי לעבור בעין ביקורתית על תקציב הביטחון...), ניפוח של המנגנון הציבורי במשרות למקורבים (ג'ובים בשכר חודשי גבוה לאנשים שעושים מעט מאוד) וכמובן, עידוד של אוכלוסיות לא יצרניות (אלא אם כוח פוליטי הוא תוצר) להשתמט מעבודה - משפט שקשה לכתוב אותו מבלי להיחשד בהסתה, אבל אין מה לעשות - אמת דיברתי.

עכשיו, אחרי שרפרפנו מעל רוב החוליים שמחוללים את יוקר המחיה בישראל, נחזור לוימן - ולצערנו, כאן נגמרות המילים הטובות. השכר של וימן נחתך (ביוזמתו?) במחצית. מקצת יותר מארבעה מיליון שקל לשנה, לקצת יותר משני מיליון שקל. וימן, שמודע לזה שגם השכר החדש הוא הרבה יותר אפילו משכרו של שכיר בכיר, זעק מדם ליבו: "ואם הייתי חותך את השכר שלי בחצי, זה מה שהיה מונע את יוקר המחיה?".

לכאורה צודק - מה כבר היו משנים עוד מיליון שקל בשנה? אבל בכך חשף וימן את אחת הרעות החולות שהן חלק מהד.נ.א של יוקר המחיה: מרוב שבמעבר בין סוציאליזם משתק לקפיטליזם חזירי שיננו לעצמנו שוב ושוב, לאורך כל הדרך, שזכותם של אנשים להרוויח הרבה כסף, שאין בכך בושה, שהתחרות בשוק החופשי היא שצריכה לקבוע את שכר המנהלים ועוד - צמח פה דור מנהלים ששכר של מיליוני שקלים לשנה נראה לו טבעי.

העובדה שלאורך כל הדרך - מהיצרן בחו"ל דרך חברת ההובלה, בעלי התפקידים אצל היבואן, מנהל הרשת הקמעונאית ועוד - כולם רוצים להרוויח, מקיימת שרשרת שמגישה לצרכן חשבון מנופח.

אמנם שכרו של וימן לכשעצמו לא היה מעלה או מוריד ליוקר המחיה, אבל פחות חמדנות לאורך כל הדרך, שהייתה (נניח) מובילה לכך שכל מי שמרוויח (למשל) שכר של מעל 30,000 שקל היה מאבד רבע משכרו - שוב, רק כדוגמא - הייתה מצטברת כבר למיליארדים רבים - או במילים אחרות: לסכום שמתחיל להשפיע על יוקר המחיה.

אז נכון שבמדינה שבה מתעדכן שכרם של "נבחרי הציבור" במנגנון של טייס אוטומטי (הטייס הכי מסוכן למדינת ישראל, אפרופו הוויכוח על סרבנות או "אי התייצבות להתנדבות"), קצת קשה לבוא בטענות לאיש עסקים, מנהל מקצועי, שלא אוהב שמדברים על שכרו, ועדיין - וימן טועה ומטעה:

אני לא רוצה לקרוא ליבואנים בשמות מעולם החי, לכן בואו נהיה עדינים ונאמר שגם השאיפה הלגיטימית של כל גורם לאורך שרשרת הייצור, היבוא, ההפצה והמכירה, היא בין מי שמזינים את המפלצת שנקראת "יוקר המחיה". כשבאים אליהם בטענות, הם זועקים "פופוליזם!" וממשיכים לחייך כל הדרך אל הבנק.

הצרכן הישראלי לא ייוושע מקיצוץ בשכרו של וימן, הוא גם לא יתרושש מהשכר הגבוה של בני משפחתו של רמי לוי, הוא לא יחסוך המון כתוצאה מהפחתת הדיבידנד שמחלקים בעלי שטראוס או תנובה - וכך הלאה, אבל קצת פרופורציות מצד כל אלה שנמנו לעיל (ורבים אחרים שלא הוזכרו כאן), לא הייתה מזיקה.

את הקיצוץ הרוחבי בדיפלומט, אפשר היה להפנות למיתון עליות במוצרי ג'ילט, טייד, היינץ, פאמפרס, פרינגלס, מזולה, קיקומן, אוראו, ג'ייקובס, סטארקיסט, מילקה, אריאל אוראל-בי, בונזו, לה קט, פאנטן, הד אנד שולדרס - רשימה חלקית של מותגים שאת כולם מייבאת דיפלומט לישראל והשתייקרו, חלקם בחדות, במהלך השנה האחרונה.

איך אני יודע? מספיק להפנות מבט אל הבנקים: שכרם של המנכ"לים נחתך בחוק עד לתקרה של כ-2.4 מיליון שקל בשנה - וראו זה פלא: לא רק שהניהול לא נפגע, להפך - רווחי הבנקים שוברים כל שיא, עד שיש מי שכבר קמו עליהם כדי להפחיתם.

נכון, פה ושם נרשמו דוגמאות של מנהלי בנקים שעברו לחברות נדל"ן ("ריל אסטייט" כמו שברח לוימן, במהלך הריאיון - וקילף מעליו באחת את כל הניסיון לשחק אותה רמי לוי) או להייטק כדי לנסות להרוויח יותר, אבל אם למדנו משהו מהמהלך הזה הוא שאין מנהלים גדולים, רק הזדמנויות גדולות - וכשאלה צצות, גם מנהל בשכר מופחת יידע איך לנצל אותן.

זה לא רק אינטרס צרכני, אלא אפילו מהלך הישרדותי של המרוויחים הגדולים בעצמם: תארו לכם (ושלא יובן לא נכון, אני לא מייחל ליום הזה) שברוח הפופוליזם - שאני מסכים עם וימן שמתקיים - יחליט מחר מישהו שענף המזון כמוהו כבנקים, וישית על כל המעורבים בו תקרת שכר?

אי אפשר לסיים את הדברים מבלי להידרש למשל על אותו גמל שמבונן בגמלים אחרים ורואה את הדבשות של כולם, רק לא את זו שצמחה במרכז גבו. כמנכ"ל של חברה ציבורית עשה וימן את הדבר הנכון והתראיין, אבל, למרבה הצער, תוכן הדברים רק העיד על עומק הבעיה.