"הפרת חוזה" בין מדינת ישראל לאזרחיה הוא ביטוי שנשמע לאחרונה לא מעט בהקשר של ההפיכה השלטונית או הרפורמה המשפטית, כל אחד לפי פרשנותו. "הפרת החוזה" הזו כיכבה כנימוק מרכזי ל"אי התייצבות להתנדבות" או סרבנות, שוב - יבחר כל אחד את הביטוי שלדעתו הולם את תפיסת עולמו.
אלא שמה שקרה היום, דווקא בגזרה המאוד לא סקסית של הביטוחים הסיעודיים שמוכרות לנו קופות החולים, הוא הפרת חוזה של ממש, הפעם בלי מירכאות. מה שאומרת לנו מדינת ישראל (באמצעות הגוף העלום מבחינת רוב האזרחים: "רשות שוק ההון") הוא: חברים יקרים, אתם תשלמו בכל חודש את הסכום שנדרוש מכם, אבל אם חלילה תזדקקו לקצבת סיעוד, אנחנו יכולים להחליט שהיא תקטן משמעותית.
אנחנו מדברים, עדיין, רק על הביטוח הסיעודי, אבל באופק ניצבים כבר איומים משמעותיים הרבה יותר כמו הביטוח הלאומי, הפנסיות ועוד, כך שמתעורר החשד שמדובר רק בסדק ראשון בחומה שחשבנו שתגן על כולנו לעת זיקנה - וזו כבר הפרת חוזה בלי שום מירכאות.
תכף נגיע לכל השאר, אבל קודם כל נתכנס לעוד רגע אחד סביב מיטתו של החולה הסיעודי ונבחן לרגע מה בעצם אומרת לנו רשות שוק ההון. בגדול היא אומרת לנו שני דברים:
הראשון הוא שאנחנו חיים יותר מדי שנים (סליחה שאני מתרגם את המינוח "עלייה בתוחלת החיים" למונח מפורש יותר) והשני הוא שאנו מודעים יותר מדי לזכויותינו, כלומר - בתרגום לעברית מדוברת: שהפסקנו להיות פראיירים, בין אם מתוך מודעות עצמית ובין בסיוע של כל מני ארגונים (ע"ע לבנת פורן) שמסייעים לנו במימוש זכויותינו מול גופים כמו הביטוח הלאומי, קופות החולים, חברות הביטוח ואחרים.
משום כך יש חשש שהכסף שנצבר בקופת הביטוח לא יספיק לכסות את התשלומים למבוטחים. מה עושים? ראשית מקצצים את התשלום החודשי מ-6,100 שקל לחודש ל-5,500 שקל לחודש. למה? כי הם יכולים.
אבל הגזרות לא תמו בכך: ברשות שוק ההון מציעים גם להאריך את תקופת ההמתנה לזכאות מחודשיים (כיום) ל-6 חודשים (בעתיד) ואף מציינים במפורש כי אם לא יהיה מנוס, ישקלו גם את ייקור הפרמיה החודשית.
אם לתמצת את כל אלה למשפט אחד: אתם שילמתם כנמו פראיירים במשך שנים וכמו פראיירים גם לא הייתם מודעים מספיק לזכויות שלכם, אבל אחרי שהתחלתם לדרוש, אין לנו ברירה אלא להפר באופן חד צדדי את החוזה אתכם, כי אחרת לא יישאר לנו כלום בקופה.
על החלטת רשות שוק ההון בנוגע לביטוח הסיעודי - https://finance.walla.co.il/item/3598697
למען הסר ספק, אין לי טענות לאנשי שוק ההון: הם אמונים על שמירת הלימות ההון בין מה שיש בקופה לבין מה שצריך לשלם למבוטחים. הטענה שלי היא לבוסית שלהם. ממשלת ישראל.
נתעלם בכוונה מהפיתוי העז להישאב לוויכוח הפוליטי, להיות פופוליסט ולזעוק שככה זה כשמשלמים כספים סקטוריאליים לחרדים, למתנחלים ולעוד קבוצות מקורבות לצלחת - ולכן נפטור אותו במשפט אחד בלבד:
זה לא סוד שתקציב מטבעו הוא דבר מוגבל - ושאם מחליטים לתת יותר לילד מועדף, המשמעות היא שמקפחים בהכרח את האחר. כלומר - זכותה של ממשלת ישראל להחליט שהיא מתעדפת כמה עשרות אלפי אברכים מדי שנה על פני רווחתם של החולים הסיעודיים (נזכיר כי גם הקצבה המשולמת היום, 6,100 שקל לחודש, היא בבחינת לעג לרש למבוטחים סיעודיים שנשבר מטה לחמם מפאת בריאותם הרופפת והם נאלצים להעסיק כוח עזר צמוד) - זה כבר עניין לוויכוח הפוליטי.
מה שחמור יותר - וכאן אין שום הבדל בין שמאל לימין, הוא הפרת החוזה מצד המדינה: היום זה הביטוח הסיעודי, מחר זה יהיה הביטוח הלאומי, מחרתיים קרנות הפנסיה ועוד, כי ברגע שהמדינה מתנהגת כמו נוכל פשוט, אין לכך סוף.
נכון שיש כאן עירוב של ציבורי ופרטי, שכן חברות הביטוח והבנקים הם מוסדות פיננסים איתנים (לכאורה?) שיש עליהם ביקורת ובדיקה תדירה של יחסי הלימות ההון - כלומר יכולתם לעמוד בהתחייבויתיהם ללקוחות ולעמיתים בקרנות, אבל כאשר הסכר נפרץ על ידי המדינה, לך תדע האם ומתי יהפוך לשיטפון שיסחף גם את המגזר הפרטי...
וכאן, יסלחו לי תומכי הרפורמה, יש גם בכל זאת חיבור למצב הפוליטי-חברתי-כלכלי: אם אתם מאמינים לנתניהו וסמוטריץ', ראש הממשלה ושר האוצר, הרי שבקרוב יהיה פה גן עדן, הרפורמה תביא ברכה גדולה ושר האוצר ימשיך, כמו שהוא אוהב לומר "לעשות כלכלה נכונה, בעזרת השם".
לעומת זאת, אם אתם קצת פחות מאמינים בני מאמינים, או לפחות חושבים שכדאי לקחת את דברי הפוליטיקאים בעירבון מוגבל - ואת דברי הכלכלנים (מבנק ישראל ועד סוכנויות הדירוג) באופן קצת יותר רציני, אזי אתם מבינים שכלכלת ישראל צועדת בעיניים פקוחות לקראת עידן הקרח.
יהיו מי שהרפורמה המשפטית חשובה בעיניהם עד כדי כך שהם מוכנים שכולנו נשלם את המחיר בינתיים, כדי לראות את האור הגדול שבסופה. רק שאם אתם לא מוכנים לשלם את המחיר - ובנים על כך שביום פקודה, אם חלילה יגיע, תיאלצו למשוך את החסכונות ולנסות להתחיל מחדש במקום אחר, דעו שיש לכם עסק עם נוכלת מסוכנת, שהחל מהבוקר עונה לשם מדינת ישראל.
היום אלה כספי הביטוח הסיעודי של קופות החולים, נושא שרחוק מלב רבים מאתנו, מחר אלה החסכונות הפרטיים שלכם בבנק, כי כל עוד הם נמשכים על בסיס אינדיבידואלי, הבנק (והמדינה) יכולים לספוג.
אבל מה יקרה אם מיליון לקוחות יתייצבו בשער הבנק ויידרשו את כספם? או אז למדינה לא תהיה ברירה (ממש כמו במקרה של הביטוח הסיעודי!) אלא להתקין הוראת שעה שתמנע הוצאת כספים - ובמקום הזה, שהופך למעשה אזרחים שנמאס להם לאסירים במדינתם, איש מאיתנו לא רוצה להיות.
אפוקליפסה? אולי - אבל אולי גם אפוקליפסה עכשיו. לכן זכרו את ה-2 באוגוסט, היום שבו נבקע סדק ראשון בחומה, היום שבו מדינת ישראל הפסיקה לכבד את החוזים שהיא חותמת עמנו על בסיס יומי.