לפני למעלה משני עשורים, עת באו אל קיצן מלחמות וסכסוכים מצפון אירלנד ועד רואנדה, מסך הברזל הורם, שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה חישב את קיצו לאחור ואפילו אצלנו התקיימו "עזה ויריחו תחילה" - שהיו אמורות להיות שתי יונים צחורות ראשונות בדרך אל השלום במיוחל, התבטא אחד מראשי מערכת הביטחון באמצעי התקשורת - ומבלי משים ברח לו משפט שעורר לא מעט לעג: "עלינו לחשוב מה לעשות נוכח הסכנה של השלום בעולם".
האמירה הייתה אולי מצחיקה, אבל רק שהיא מנותקת מהקשרה: מצבן של התעשיות הביטחוניות בישראל. כלומר - עליהן להיערך לעתיד ללא מלחמות.
שנות דור חלפו מאז ולפחות בהקשר הצר של התעשיות הביטחוניות בישראל, אפשר לנשום לרווחה: "הסכנה" לשלום עולמי חלפה. לא זו בלבד שהיא חלפה, אלא שמדינות שעד אתמול היו סמל לחופש ממלחמות, הפכו לקנייניות של ציוד ביטחוני.
מיוון שנאבקת (ביחד עם ישראל) על שליטה בנתיבי אנרגיה באגן המזרחי של הים התיכון, דרך פינלנד שהצטרפה לברית נאט"ו, גרמניה שהכפילה את תקציב הביטחון שלה (מאחוז אחד לשני אחוזים בתקציב) ועד ליפן שחוששת מההתעצמות הסינית - כולם משחרים לפתחה של התעשייה הצבאית הישראלית.
לא רק אויבים מחוץ יש לרבות ממדינות העולם, אלא גם מבית - טכנולוגיה ישראלית נמכרת גם למדינות שעד לפני זמן לא רב נחשבו למדינות אויב, בעיקר לאלה החוסות תחת הסכמי אברהם - ועד לדייט החדש שלנו: ערב הסעודית.
למי תודה, למי ברכה? בעיקר לשני אנשים: אחד שאת זהותו קל לנחש - ושני שאחראי לחלק מהמציאות הזאת רק בעקיפין. בניחוש הקל הוא כמובן ולדימיר פוטין. את הסיבות לפלישתו התמוהה לאוקראינה והרצון להשיב עטרה סובייטית ליושנה, עוד ילמדו במכוני המחקר של ההיסטוריה, אבל מבחינת ההשלכות על מדינות מרכז ומערב אירופה, שחלקן התנהלו עם צבאות סמליים בלבד - הרי שאלה מרחיקות לכת.
השני הוא הנשיא האמריקאי הקודם, דונלד טראמפ, שהחליט שנמאס לו שמשלמי המיסים בארה"ב יממנו הגנה צבאית למדינות אירופה, שלפחות במובן הזה אכלו לחם חסד מידי האמריקאים. בעוד אנחנו עוסקים פה בזוטות כגון מיקמוה של הכאילו-שגרירות האמריקאית, ירושלים או תל אביב, מתברר שקיצוץ התמיכה בנאט"ו הייתה המעשה הכי טוב שעשה טראמפ למען ישראל.
אפשר לנוע באי נוחות נוכח צבא גרמני מתעצם ומתחזק, אבל בינתיים מדובר בברכה כלכלית, ברכה ששווה מיליארדים. אפילו מדינות כמו הולנד ודנמרק, כמעט סמל לפציפיזם החלו להתחמש, את פינלנד ויוון כבר מנינו - ואפשר למתוח את הקו הזה עד לבעלות בירה של ארה"ב במזרח הרחוק ובראשן יפן, שלראשונה מאז קריסתו עם תום מלחמת העולם השנייה, צבאה הולך ונבנה מחדש ככוח אפקטיבי ולא רק סמלי.
אפשר להרחיב עוד את הרשימה, אבל אז נצטרך להעביר אותה לצנזורה, שכן ההנחה היא שיש עוד מדינות שמעורבות בעסקאות נשק גדולות עם ישראל, אך את שמן הס מלהזכיר - כל העסקאות עם המדינות שנמנו, כבר פורסמו בהרחבה.
עוד אפשר להקדיש רגע קצר להרהור עצוב על הטבע האנושי שיבכר תמיד מלחמה על פני פשרה ושלום, אבל אנחנו, במסגרת המנדט הצר של ערוץ הכסף, נתמקד בהשלכות החיוביות על כלכלת ישראל: התעשיות הביטחוניות בישראל, בראשן חברות כתעשייה האווירית, רפאל, אלביט ועוד, לא יודעות את נפשן מרוב שמחה.
ההתמחות של ישראל, שנכפתה עלינו מתוקף סכסוך מדמם ורב שנים, הפכה לאחד המשאבים המבוקשים ביותר בעולם שחושש מפני הבאות: יכולות הגנתיות והתקפיות, מבליסטיקה ועד לתחום הסייבר, נרכשות בקצב שהתעשייה הישראלית בקושי מצליחה לעמוד בו. לחלק מהגופים בתחום יש צבר הזמנות שכזה, שגם אם מחר לא יישא גוי אל גוי חרב, הרי שפרנסתן לשנים קדימה היא מובטחת.
זה קורה בטיימינג מושלם מול ההאטה (העולמית בכלל והישראלית בפרט) בתעשיית ההייטק. העובדה ששתי התעשיות שלובות זו בזו ובחלק גדול מהמקרים מתחרות על אותו כוח אדם, משחקת לטובת החברות מתחום התעשייה הביטחונית: אם עד לפני שנה הן נאלצו להתחרות בסטרט אפים שהיו ליוניקורנים שדהרו עם כיסים תפוחים מרוב כסף, הרי שעתה הן אלה שיושבות על הכסף הגדול.
הקטר של המשק היה לטנק שמושך אחריו את הכלכלה הישראלית בעידן של האטה עולמית, אבל יש גם אבל (מעבר להיבט המוסרי כמובן) - ולא תאמינו, לא מדובר באיום חיצוני של גורם מתחרה (ויש גורמים מתחרים רציניים מאוד ברחבי העולם) ובטח שלא איום מצד מדינת אויב. האיום המרכזי הוא בדמות מינויים פוטנציאליים פסולים בחרות האלה, שרובן חברות ממשלתיות.
השר הממונה על רשות החברות הממשלתיות, דוד אמסלם, כבר הצהיר שאין לו כוונה למנות בהן דירקטורים לפי מפתח מקצועי אלא בעיקר לפי מידת הקרבה אליו או רעיו בליכוד. במקביל להצהרה זו הוא מעכב העברה של כשני מיליארד שקלים - דיבידנד שהחברות מחויבות לשלם למדינה ושלהם מחכים באוצר בכדי לאזן את הגירעון בתקציב.
כל עוד המינויים הנפסדים הללו מאיימים על רשות הדואר, מדובר רק בשחיתות-לכאורה. ברגע שהם יגיעו גם אל רפאל והתעשייה הצבאית, יהיה מדובר בהפסד פוטנציאלי של מיליארדים - וחמור מכך: פגיעה בביטחון ישראל.