זו הייתה צריכה להיות שעתה היפה של מדינת ישראל - וכפועל יוצא מכך, גם של כלכלת ישראל, אבל במקום להתברך בה, אנו עוסקים בניסיון לאסוף את השבר - או ליתר דיוק: המבוגרים האחראיים - ולא נותרו כאן רבים מהם, עסוקים בניסיון הזה, שמיום ליום נראה חסר סיכוי.
מה עושים האחרים? ובכן, כל מי שיש לו מה להרוויח מהעמקת הפילוג - מעמיק אותו במרץ, שולח עוד ועוד "חיילים" אל מוקדי החיכוך בתקווה שיתרחש אסון שיחייב גם את המתונים לנקוט עמדה נחרצת, עד שהכל יעלה באש.
במחול השדים הזה, נדמה שאנחנו מחמיצים לא רק את מה שיש, אלא גם את הרווח - ומדינת ישראל הייתה יכולה בימים האלה שלקראת החג האחרון בחודש החגים של העם היהודי, לשבת תחת גפנה ותאנתה, לספור את השטרות - ולקבל בברכה את אחת השנים המוצלחות בתולדותיה.
שנתחיל בספירה? הנה כמה פרמטרים שבזכותם יכולה הייתה השנה שזה עתה החלה להיות הטובה בתולדות המשק הישראלי (יש כאלה שעדיין טוענים שזה אפשרי): בעוד הפעילות הכלכלית העולמית מאטה כמעט עד לעצירה, המצב בישראל הוא טוב.
נכון שמתבקש להוסיף אחרי המילה "טוב" את המילה "יחסית", אבל עושר הוא תמיד יחסי - וביחס למדינות הייחוס של ישראל: צפון אמריקה ואירופה, ישראל היא בפירוש מובילה עולמית.
זאת ועוד: ההתאוששות בענף הטכנולוגיה נמשכת. נכון שבישראל היא איטית יותר, נכון שבנושא הבינה המלאכותית מסתמן שאנו לא מובילים (בלשון המעטה), אבל מי שעוקב לאחרונה אחרי ההשקעות בחברות ישראליות יכול לראות שהגם שלא מדובר עדיין בעידן היוניקורן של 2021, נרשמו מספר השקעות צנועות יותר. לא מיליארדים, אבל בסכומים יפים שנעים בין עשרות למאות מיליוני דולרים.
על התעשיות הביטחוניות נדמה שנכתב ונאמר כבר הכל, אבל חוסר השקט העולמי הפך את ישראל למעצמה של יצוא ביטחוני - אלביט, רפאל, התעשייה האווירית ועוד שורה של חברות קטנות יותר, מלאות בהזמנות לשנים קדימה.
ואם לא די בכל אלה, ההזדמנות לפריצת דרך ביחסים עם הגדולה והחשובה שבמדינות ערב, מציתה את הדמיון: רק דמיינו את חזונו של שמעון פרס אודות מזרח תיכון חדש, מתגשם דווקא בשלהי כהונתו של נתניהו!
נכון, הבעיה הפלסטינית עודנה רחוקה מפתרון - וכל עוד היא קיימת, סביר להניח שהמתיחות הביטחונית תכרסם ביציבות המשק, אבל עיגון כמה הבנות בין הצדדים אמורים להיות חלק מהתהליך שיוביל להסכם עם הסעודים, מה שהיה אמור לפחות להקטין את גובה הלהבה (כמובן שבמזרח התיכון קשה לנבא).
אפשר לצרף לכאן עוד נתונים מקרו כלכליים שיסבירו מדוע ישראל הייתה אמורה לשעוט עתה קדימה, לעבר העידן המוצלח ביותר בפעילות הכלכלית שלה, אבל במקום זה היא צולעת אליו, במקרה הטוב, מתקשה לשלוף את הקוץ שבעקבה.
אפשר לדוש כאן שוב ושוב בפרטי הרפורמה - לשיטתם של מעטים, או המהפכה - להבנתם של רבים, אבל ככל שחולף הזמן, עצם קיומה הוא שדורש הסבר: למה נדרשה כאן מהפכה שהתכוונה להפוך סדרי משטר? מדוע הכריזה ישראל מלחמה על עצמה?
איך הפכה ציבור גדול וחשוב - ובהקשר של הפעילות הכלכלית: הכי חשוב, לכזה שמרגיש מאוים אפילו מכמה מאות אנשים בטליתות שהתכנסו כדי להתפלל (לכאורה) במרכז העיר?
והרי אם נחזיר את הגלגל בדיוק שנה לאחור, בעת שהתנהלה פה מערכת בחירות על שני נושאים עיקריים - יוקר המחיה והביטחון האישי, כמה (מלבד מתי מעט משני הצדדים) הכירו פה מושגים כמו "פסקת ההתגברות", "עילת הסבירות" או חשבו שהוועדה לבחירת שופטים הוא מוסד שמתקיים מחוץ להתאחדות לכדורגל?
אני לא מדבר על לוין ורוטמן מזה או אליעד שרגא מזה, אלא על האדם הסביר, זה שצעד לקפלי לפני 11 חודשים, תהליך שבסופו קיבלה הממשלה הנבחרת מנדט לשפר את מצבנו בתחומים דלעיל (יוקר המחיה והביטחון האישי) ולא כדי לשנות עד לייסוד את החוקה הבלתי כתובה של מדינת ישראל?
כרגיל, הכדור מתגלגל לפתחו של נתניהו: המסע בארצות הברית עשה לו טוב, אין ספק, אבל לא היה ה"אס" שירוקן את המחאה מתוכן, כפי ששגה לחשוב, כזה שיאפשר לו להמשיך לקדם את החקיקה המשפטית במקביל לקיום משא ומתן מואץ עם הסעודיים, כל זאת בעודו עומד בראש ממשלת ימין על מלא.
הוא יכול לבחור באופציה הסעודית, להציג את השמאל במערומיו (ככזה שלא היה אכפת לו שהגבול יעבור בין נתניה לטול-כרם, אבל מודאג מאופציה של גרעין אזרחי לסעודה, בפיקוח אמריקאי) והוא יכול לבחור לחבור אל הכוחות ששלח לאגף מימין (מהלך טקטי שהצליח יותר מדי: האיחוד בין סמוטריץ' לבן גביר קם בחצר ביתו של נתניהו מתוך מטרה שלא לבזבז קולות ימין. הוא רצה חיזוק לבלוק, אבל התרגיל הצליח יותר מדי והגלמים קמו על יוצרם).
נתניהו יכול כמעט באחת לשלוף את הקוץ שנעוץ בעקבה של מדינת ישראל, בעקבו של המשק הישראלי, לשחרר אותו כך שידהר מזרחה.
האם יצליח להתגבר על הקולות מבית (תרתי משמע) שמונעים ממנו לעשות כן - ולהיכנס להיסטוריה כמנהיג המשמעותי ביותר בתולדות מדינת ישראל, זה שסוף סוף הגשים את חזון השלום של השמאל ביחד עם תיאוריית קיר הברזל מבית ז'בוטינסקי?
לא רק מיליונים מאזרחי ישראל אינם יודעים את התשובה, נדמה שגם נתניהו עצמו עוד לא יודע.