הארץ חזית, העם צבא, אבל המשוואה לא תשתנה

רגע אחרי השעה הרעה ביותר למדינת ישראל בכל 75 שנותיה, הייתה לה עדנה: מי שיכלו להתנדב למילואים, הציפו את שטחי הכינוס של יחידותיהם. מי שיכלו לתרום בעורף - חנקו את החיילים ואת המפונים מהדרום באהבה: מסנדוויצ'ים ועד צעצועים, ממסאז'ים ועד מים מינרלים.

ולא רק בישראל: קהילות יהודיות ברחבי העולם (שנחשפו לחומרים קשים בהרבה מאלה שנחשפו אליהם צרכני התקשורת בישראל), שהיו קצת אמביוולנטיות לאחרונה ביחס לישראל, פתחו את הלב ואת הכיס.

חיילי צה"ל קברו את חבריהם (וחברותיהם! פן חשוב מאוד של הלחימה בימים הראשונים) ולמרות זאת שמרו על מורל גבוה - מי שלא שמע חיילים שרים באוזניו של דני קושמרו, לא שמע שירה מימיו.

צעירים ברחבי העולם קטעו את הטיול הגדול עליו חלמו במשך שלוש שנים - מהודו ועד כוש? מהודו ועד לאמזונאס! רק כדי להתגייס מחדש, חלקם אפילו מבלי לקבל צו 8.

ומה אתם יודעים? אפילו חרדים שחלק מהם לא היו מוכנים להתייצב בלשכות הגיוס אפילו כדי לקבל את הפטור, ביקשו להתחייל או לפחות להתנדב.

בשעתו הקשה ביותר בכל שנות עצמאותו, התגלה עם ישראל בגדולתו, לאמור: כל הארץ חזית וכל העם צבא.

לרגע אחד של תמימות, היה נדמה שאפילו המערכת הפוליטית הצינית מתעשתת: נתניהו שבשעות הראשונות עוד תדרכו אנשיו את השופרות אודות "בגידה מבפנים", קרא לממשלת אחדות.

נכון - רוב המינויים שמינה לתפקידי שרים בממשלתו המנופחת התגלו ככלים ריקים, אבל כוחות חדשים ומנוסים, כל אחד בתחומו, חברו אליו - גנץ, אייזנקוט, סער ו... אפילו לפיד שנותר מחוץ לממשלה, העניק לה גיבוי מוחלט לעשות ככל שתרצה בשדה הקרב.

ולא רק המתגייסים, אלא גם רוח העם: אפשר היה להיזכר השבוע במשפחת אזריה, משפחתו של אלאור, שרק לפני שנים אחדות נחשפו לתקשורת ציוצים שלה שנתפסו אז קיצוניים להחריד (במטרה להראות שבנם הגיע "טעון" לגזרת חברון) בנוסח "כנס בהם ביבי, אל תרחם גם על נשים וילדים" - ובכן: הטבח המחריד בדרום הביא את דעת הקהל בישראל למקום שבו עמדו עד לפני עשרה ימים רק הקיצוניים. ביטויים כמו "לשטח" את עזה או תביעות להפוך אותה ל"מגרש חניה" צצו בפרופילים של מי שהעידו על עצמם כמצביעי מרצ, אפילו חד"ש.

אלא שהבוקר, במעבר רפיח, הוצב לראשונה הסולם שבעזרתו תנסה ממשלת ישראל לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסה.

כבר לפני שבוע נכתב כאן: "מדינה שלמה מחכה למהלומה שלא תגיע", שמנהיגי המדינה, בעיקר העומד בראשם, לא יספקו את הסחורה.

מה הם כן יתנו? רמזים התחלנו לקבל כבר כמעט מהיום הראשון - תמיכה אמריקאית בלתי מתפשרת בדמות נאום יהודי-ציוני של הנשיא, שתי נושאות מטוסים, אזהרה חריפה לחיזבאללה ואיראן, ובהמשך השבוע אפילו ביקור כמעט הזוי (בהתחשב בכך שמדובר באותו נשיא שעד לפני שבועיים הואיל להיפגש עם נתניהו רק בחטף, כבדרך אגב) בישראל.

בנוסף לכך, ארצות הברית תנסה להיות הפטרון של הסדר החדש שיתגבש בעזה וירחיק את ישראל מאחריות הומניטרית לתושביה.

בגזרה הצבאית נקבל מהפך (שכבר קורה) ביחס-השערים. סליחה על הביטוי השאול מעולם הכדורגל, אבל בימים הקרובים ינסו לשכנע אותנו שניצחנו בזכות "שערי חוץ": לפחות שניים-שלושה מתים בעזה, על כל נרצח ונופל בישראל.

לא במקרה העלו על נס אמש את גורלם של בני הערובה, החטופים ומשפחותיהן האומללות. ציני ככל שהדבר יהיה, גם הם יהיו שלב בסולם שבו נרד כולנו מהעץ. הן כבר בשבוע שעבר נכתב כאן שהם הפכו לנכס כפול - גם לחמאס וגם לממשלת ישראל.

נוסף על כל אלה נקבל את ראשו של אחד האדריכלים, יחיא סינוואר, מוחמד דף - אולי אפילו את שניהם. מי שחיסלו את קאסם סולימאני, יעזרו לנו במצוד.

לקינוח נקבל נורמליזציה עם סעודיה, כזאת שתציב בפני מדינת ישראל הזדמנות לרווחים פנטסטיים שיהיו דרושים בכדי לשקם, לפחות במובן הפיזי, את הדרום ואת הכלכלה הישראלית. מיותר כמעט לציין שתנאי מקדים לכך הוא שהתמונות הקשות לעיכול לעולם הערבי, יפסיקו לזרום מעזה.

הימור: על כל אלה ינסה נתניהו ללכת לבחירות, כשהוא מציג את שותפיו מימין כקיצוניים מדי (אחרי שינסו לטרפד את ההסכם עם הסעודים, על רקע הפסקת הלחימה בדרום), את גנץ - שוב - כפתי מאמין לכל דבר (את אייזנקוט הוא קיבל במבצע, אחרי ששילם רק תמורת גנץ, ללמדנו שפראיירים לא נגמרים) ואת לפיד כמי שהפנה עורף למאמץ ליצור אחדות לאומית מקיר אל קיר.

לא בטוח שזה יעזור לו, אבל זה יהיה כנראה הפלקט. את החקיקה המשפטית הוא יזנח בתמורה להבנה כלשהי בנוגע לתיקיו האישיים, אולי אף יצליח לשכנע חלקים במחנה המרכז להצטרף לממשלתו הבאה, הרי למרות הדם הרע, אין באמת פער אידיאולוגי של ממש בינו ובין גדעון סער (למשל).

בכל מקרה, תהיה הקונסטלציה הפוליטית אשר תהיה, מדינת ישראל עומדת לפרוט לתשלומים בגובה של עשר אגורות את האשראי של המיליארדים שנותן לה היום הציבור הישראלי. חכמת ההמונים או טיפשותם? קשה לדעת, אבל אם יש בין הקוראים מישהו נאיבי מספיק כדי לחשוב שהמהלומה בדרך, שתמרון קרקעי נרחב "ישנה את המשוואה" (עוד קלישאה שחזרה על עצמה לאחרונה), הוא עתיד להתאכזב מרה.

נזכיר ונאמר: לו מישהו היה רוצה באמת להשאיר פטריית עשן במקום שבו הייתה פעם עזה, הוא היה עושה זאת בצהרי ה-7 באוקטובר, עם מטוס אחד ופצצה אחת. ואם הוא היה רוצה באמת "לשנות את המשוואה" הוא היה מודיע שהיעד הבא הוא ביירות ואחריו טהרן.

זכרו חברים: ככל שמונים יותר את הגיחות, ככל שסופרים את טונות חומר הנפץ שהומטר על עזה, כך מנסים לסמם אותנו יותר באגדות דו"צ על "בעל הבית השתגע". הוא לא, הוא ציני עד להגעיל: בכירי צה"ל גמרו לפחד מוועדת החקירה ועברו לפחד מהאג, בכיר הפוליטיקאים חולם על פרס נובל לשלום בשטוקהולם

זכרו מה קרה לשלושת חתני הפרס הקודמים: אחד אמר "איני יכול עוד" ושקע אל מותו, השני נרצח על רקע הסכם שלום שעלה בלהבות, השלישי, מתוחכם בהרבה משניהם, זכה ללכת לעולמו כמדינאי נערץ בעולם, אבל "בלתי בחיר" בארצו, כמו מלך שערים שלא זכה מעולם באליפות. ומה עלה בגורל חזון המזרח התיכון "החדש" שלו? כלום ושום דבר:

המזרח התיכון הישן גדול וחזק מכל גחמה אישית - ובשבועות הקרובים יתברר, למרבה הצער, שהוא גדול גם מאמונתו של עם עתיק אחד, שברגע של חסד התגייס כולו כדי להילחם למען מטרה שלא תושג לעולם.