סמוטריץ' ישקם? הכל על המינוי הכי כושל של ממשלת נתניהו

בשלהי דצמבר בשנה שעברה, רגע לפני השבעת הממשלה, הבענו כאן את החשש שמא נתניהו אינו לוקח ברצינות את הכלכלה הישראלית. זה היה כאשר החליט לקחת את תיק האוצר ולפצל אותו, שנתיים-שנתיים ברוטציה, בין בצלאל סמוטריץ' לאריה דרעי.

ההתייחסות אז לא הייתה לטיב כישוריהם של השניים (תכף נגיע לאלה של אחד מהם), אלא לעובדה שהם מבטאים גישות הפוכות לגמרי ביחס לניהול המשק: סמוטריץ' הוא (גם) ימין קיצוני בכל הקשור לכלכלה ומגיע עם אג'נדה חברתית-כלכלית סדורה מבית מדרשו של פורום קהלת, ואילו אריה דרעי הוא סוציאליסט, שלפחות מבחינה חברתית נמצא משמאל למפלגת העבודה ולמרצ.

העובדה שהשניים מונו לאותו תפקיד בדיוק, הערכנו אז, היא שנתניהו בטוח שבפועל הוא יהיה זה שינהל את הכלכלה.

באותה נשימה התרענו אז מפני הסכנות שאורבות למשק הישראלי נוכח מיתון עולמי ופיחות בשער השקל שמביא לזינוק ביוקר המחיה (כל אלה החלו עוד בימי הממשלה הקודמת). קטסטרופה בסדר גודל של מה שראינו בדרום, לא הופיעה אז אפילו בסיוטי הלילה שלנו.

הימים חלפו, החודשים נקפו - והכלכלה הישראלית הלכה מדחי אל דחי. נתניהו היה שקוע כולו בענייני המהפכה המשפטית (עתה מתברר שהזניח גם את הביטחון ולא רק את הכלכלה) ולפחות בכל הקשור לתיקים שנותרו בידי הליכוד, אייש את תפקידי המפתח בממשלתו לפי שני פרמטרים עיקריים: חנופה (רגב או קרעי למשל) ופוטנציאל נזק שעלול להיגרם לו בזירה הפנים-מפלגתית (אמסלם, גולן ואחרים).

תיקים אחרים חולקו בנדיבות למפלגות אחרות, כך שנוסף על האיוש הגרוע של משרות שרים מבין שורות הליכוד, זכו אזרחי ישראל להתוודע לכמה טיפוסים מעניינים בתפקידי שרים, שמשותף להם בעיקר דבר אחד: חוסר ניסיון בניהול מערכות ציבוריות, שהוא מקצוע לכל דבר ועניין.

במקביל התרחבו מאוד משרות האמון בתוך המשרדים שעברו חריש עמוק ברמה הפרסונלית. למרות אחיזה נאה של הליכוד בשירות המדינה, היו מקרים בהם נעמדו שם על הרגליים האחוריות, או אז מה שקרה הוא שמכרזים נוסחו מחדש כך שיתאימו למקורבים.

לא בכדי השקיע השר לענייני כלום ושום דבר, דוד אמסלם, אנרגיה רבה כל כך בניסיון לפרק מבפנים את רשות החברות. זו נלחמה בעוז כדי שלא לאפשר את מילוי השורות בג'ובניקים פוליטיים. נזכיר בפעם האלף: עם כל החשיבות של רשות הדואר למשל (שכיכבה במאבק המפורסם ביותר של השר נגד רשות החברות והייעוץ המשפטי), בין החברות הממשלתיות נמצאים גם גופים כמו רפאל והתעשייה האווירית.

באחד משיאי המאבק, נשא אמסלם בכנסת את "נאום עקרות הבית" שלו, בו טען שאין כל פסול בהפיכתה של עקרת בית לחברת דירקטוריון, שכן זו, לדבריו, יודעת לנהל מצוין.

מבלי לפקפק בכישוריה של עקרת הבית (בדור שלי גודלו והתחנכו רוב הילדים בידי אימהות נפלאות שהיו גם עקרות בית), תהינו כבר אז האם ניהול בעידן הנוכחי לא דורש מעט יותר, למשל הבנה בחשבונאות, מימון, מנהל עסקים, מודלים של קבלת החלטות ועוד. שוב, אפילו בדמיון הפרוע ביותר לא האמנו שחלק מהכישורים הללו ידרשו מול מציאות כאוטית כל כך, כזו שניצבת עתה בפני מדינת ישראל.

דווקא המינוי של סמוטריץ' לתפקיד שר האוצר, נראה סביר ברמה הפרסונלית. סמוטריץ' אינו מהמנוסים שבחברי הממשלה, אבל בקדנציה הקצרה שלו במשרד התחבורה, תחת ממשלת הקורונה, קצר לא מעט הישגים נעים ובעיקר הוכיח שהוא ביצועיסט - רוח שאפשר היה לקוות שיביא עמו גם למשרד האוצר.

הבעיה היא שהציפיות התרסקו מהר מאוד על קרקע המציאות. מעדויות אנשי משרדו עולה כי השר החדש נהג באוצר הפוך משנהג במשרד התחבורה וקידש מתחילת דרכו את האידיאולוגיה על פני הפרקטיקה. הוא דאג תמיד להחמיא לדרג המקצועי במשרדו, אבל סרב לכל דרישה שלהם לקיים דיון בנוגע להשלכות הפוטנציאליות של המהפכה המשפטית על המשק הישראלי.

יתרה מזאת: סמוטריץ' דאג להקיף את עצמו בצוות בכיר שמהר מאוד התברר שנבחר על רקע אידיאולוגי בלבד, אפילו דתי - כזה שמצויד בכיפה סרוגה.

פה מוכרחים לעצור לרגע ולומר שהעובדה שאדם נמנה על הציונות הדתית אינה פוסלת אותו, חלילה, מלכהן בתפקיד בכיר, שכן על המגזר הזה נמנים לא מעט אנשים מסורים, מוכשרים וישרי דרך (כפי שנראה עתה גם ביחידות הסדיר והמילואים של צה"ל), אבל באותה נשימה נזכיר שממש כשם שכיפה סרוגה אינה פוסלת אדם מכהונה בכירה, אין זה מן הראוי שהיא תהיה לכישרון היחיד שהוא מביא עמו אל השולחן.

את שר האוצר כל זה לא עניין: ניחא מנכ"ל משרדו, שלומי הייזלר, תאמרו שזו משרת אמון בלבד. הבעיה הייתה שהעיקרון הזה הנחה את סמוטריץ' לאורך כל שורת המינויים שהספיק לבצע.

במקביל לשורת מינויים כושלים, התברר שגם השר עצמו אינו מצליח (או אפילו מנסה) להשתלט על החומר.

הוא התעניין הרבה יותר בתפקידו הנוסף, כשר במשרד הביטחון, שם ניתן לדאוג להתנחלויות (זכותו המלאה כמובן, אבל לאזרחי ישראל מגיע שר אוצר במשרה מלאה) - והגיע למשרד האוצר רק כדי לוודא שהכספים הקואליציוניים זורמים על פי המפתח הממשלתי החדש: למגזר החרדי ולמוסדות האגף הימני של המחנה הדתי לאומי.

מבלי להרחיב יתר על המידה, נזכיר כי שיטת מינויים נפסדת זו, שמזכירה יותר מכל את הימים החשוכים בהיסטוריה של מפא"י, עת אוישו המשרות במגזר הציבורי במי שכונו אז "אנשי שלומנו", פשתה גם ביתר משרדי הממשלה. כך זכינו במשרד ראש הממשלה במינויים אישיים של הגברת, כמו האדונים הנכבדים שלי את ברוורמן, שאת רב כישרונותיהם אנו לומדים להכיר עתה.

בחזרה למשרד האוצר: הסגנון של "שר האוצר האזין", "שר האוצר בחן", "שר האוצר הכריע" ו-"שר האוצר הנחה", מככב בכל ההודעות שהוציא המשרד בימים האחרונים, סגנון שגורם אפילו לשר האוצר הקודם של ממשלות הימין, ישראל כ"ץ, להישמע כנחבא אל הכלים. נבהיר מיד: היינו מסתייגים מעט פחות מפולחן האישיות הזה, לו רק היה מלווה בעשייה ולא נועד לחפות על אימפוטנציה מוחלטת.

האמינו או לא, אבל מעבר לנזק מצטבר לטווח הארוך, אפילו המינויים הכושלים שמתחילים בהחלטות של נתניהו עצמו ונמשכים אל תפקידי המפתח שממנים השרים, היה יכול לעבור בימים של שגשוג ופריחה, ימים שבהם ענף ההייטק מכניס מיליארדים, הקופה מלאה ויש די כסף גם לשלמונים הקואליציוניים וגם להמשך פעולה סביר של מוסדות המדינה החיוניים.

הבעיה היא ששיטת העבודה הנפסדת הזאת פגשה מציאות כלכלית מורכבת. על אובדן ההכנסות מההייטק היה נדמה שאפשר לחפות בעזרת ההכנסות הגדלות מהייצוא הבטחוני, אבל בממשלה ויתרו אפילו על מראית עין של התמודדות עם האתגרים הכלכליים האחרים - והקדישו את כל זמנם ומרצם לחקיקה המשפטית.

ואז, אם לחזור במנהרת הזמן בדיוק שבועיים לאחור (אח, לו רק ניתן) כשהיה נדמה שמה שיעסיק אותנו בכנס החורף של הכנסת הוא המשך החקיקה בתחומי המשפט והגיוס, שראש הממשלה ניסה לשוות לה אופי של מלחמת דת, קיבלנו הדגמה מפלצתית איך נראית מלחמת דת אמיתית.

הקריאות לעזרה, ההולכות ונחלשות של הנשרפים למוות בתוך הממ"דים ביישובי הדרום, עוד יהדהדו באוזנינו שנים רבות. עוד נשמע אותן שוב ושוב בבואנו לתחקר את האירועים. מעבר ללקיחת האחריות על ידי הדרג הצבאי ואנשי המקצוע (תוך כדי הבנה שבסוף המערכה יניחו הבכירים שם את המפתחות על השולחן), במקביל למנוסה המבוהלת של הדרג המדיני, יש לפנינו משבר אזרחי אמיתי.

קריאות ראשי הרשויות בדרום לעזרה (בביקור היחיד שלו בחזית לא טרח נתניהו אפילו להיפגש עמם) הן המשך ישיר של קריאות הנרצחים לעזרה שהגיעה מאוחר מדי.

בלחימה עצמה התגלו גיבורים שלחמו בחירוף נפש עד לכדור האחרון ועד להגעת התגבורת, האם ימצאו כאלה גם במערכת הציבורית בישראל, שהמתבררת בכל יום שחולף כשפנייה ריקה מגיבורים?

היחידים שמתפקדים כרגע הם ארגונים אזרחיים, שרוח ההתנדבות שלהם בוקעת מהסדקים הנוראיים שמתגלים במערכת ששריה מקבלים 50 אלף שקלים בחודש, נוסף על כל התנאים הנלווים, כדי לא לעשות דבר.

המינוי של בצלאל סמוטריץ' לתפקיד הבכיר ביותר במערכת האזרחית, ראש הקבינט החברתי-כלכלי, הוא המשך מדיניות המינויים הנפסדת של הממשלה הנוכחית והעומד בראשה.

נגיד בנק ישראל (ליתר דיוק "בסביבתו"), האיש (והגוף) היחיד שמתפקד כהלכה בסיטואציה (כמעט לא שמנו לב, אבל השבוע רשמה מדיניות הריבית שלו הצלחה נוספת בבלימת האינפלציה) הזדעזע מעד כמה השר הממונה אינו מחובר למציאות הכלכלית.

לא רק הוא, אפילו שר הכלכלה, ניר ברקת, בשר מבשרה של הממשלה הנוכחית הבין (באיחור טראגי) עד כמה סמוטריץ' פשוט לא נוכח באירוע.

את הקו הזה אפשר להמשיך הלאה למשרד האוצר פנימה, שם מודים שהם פשוט לא מבינים עד כמה אפשר להיות מנותק: במקום לעסוק מיד בהפניית כל המשאבים הנחוצים למניעת קריסה כלכלית של הדרום והתמוטטות המשק הישראלי, המשותק בחלקו, עסוק שר האוצר בתדמיתו התקשורתית.

כדאי להבהיר: זה לא ששר האוצר לא רוצה - הוא בוודאי היה רוצה להביא מזור למשק הישראלי, בדגש על יישובי הדרום. זה פשוט שהוא לא מסוגל. המערכת הגדולה היחידה שניהל לפני משרד האוצר היה משרד התחבורה בימי הקורונה, שאפשרו לו חופש פעולה לבצע היטב כמה פרויקטים במהלך הסגרים.

רגע, אמרנו קורונה? יש בממשלה שר אחד שהיה שם, כממונה על הקופה הציבורית ואפילו הצליח לתפעל אותה כך שהעניקה פתרונות מהירים ולרוב גם מוצלחים לאזרחי ישראל: ישראל כ"ץ, היחיד מבין שרי הממשלה הנוכחית שיכול להציג ניסיון של עשייה בתחום הכלכלי בעת חירום, עם תכנית החילוץ למשק בימי המגיפה ההיא.

נכון הוא שהאידיאלי היה להקים שולחן עגול של אנשים שמבינים דבר או שניים: כ"ץ, ליברמן, פרופ' ירון ואחרים, שלצד הדרגים המקצועיים האחרונים שעוד נותרו בין בכירי האוצר, יהגו תכנית שיקום מהירה - וחשוב מכך, ישחררו את כל החסמים שעומדים בפני הוצאתה אל הפועל, כי ככל ששקל עובר יותר ידיים בדרך, נותר ממנו פחות כשהוא מגיע סוף סוף אל כיסו של האזרח. למרבה הצער זה לא יקרה.

כלומר, עוד לא מאוחר לכך, כמובן. רק שהסיכויים שדבר כזה יתרחש הם זעומים, בעיקר כי האיש היחיד שיכול היה להתניע מהלך שכזה, עסוק כרגיל רק בשלו.

לצה"ל לקח משהו כמו 48 שעות להגיב כהלכה לאירוע. מאז עושה רושם שהוא השתלט על ענייני הביטחון ומנהל אותם תוך כדי הודאה בטעות ולקיחת אחריות שתתבטא גם במחיר פרסונלי, לאחר הניצחון המיוחל.

במערכת הממשלתית לא רק שמתקשים לקחת אחריות, אלא בעיקר לא מסוגלים לעבור לעשייה. המינוי האומלל של שר האוצר הכושל לעמוד בראש המשימה עוד יתברר כיריקה הגדולה ביותר בפרצופם הדומע של תושבי הדרום ושל כלל אזרחי ישראל.