75 שנות עצמאות ועוד חמישה חודשים, אלה הם דברי ימיה של מדינת ישראל הריבונית והעצמאית, שבה מתפוצצים, תרתי משמע, החל מלפני 13 ימים, השקרים שסיפרנו לעצמנו:
שביטחוננו לעולם לא יהיה נתון בידיים זרות, שיש לנו לשם כך את הצבא הכי חזק במזרח התיכון, שאפילו אם נגיע חלילה ליום פקודה, כך על פי פרסומים זרים, יש לנו את נשק יום הדין.
סיפרנו לעצמנו בדותות על הרוח הישראלית, על זרועו הארוכה של צה"ל, על השב"כ שיודע אפילו מתי נכנסים רבי מחבלים אל חדר השירותים בבתיהם ועל המוסד - שאין דבר בעולם נסתר מעיניו, שיגיע לכל מקום ולכל אדם, אם רק צריך.
מה מכל אלה עמד לתושבי הנגב המערבי ב-7 באוקטובר? כלום ושום דבר. די להיזכר בנאומו של אהוד ברק, כרמטכ"ל, בטקס הזיכרון באושוויץ, לאמור: "צה"ל הגיע לכאן באיחור של 50 שנה". הפעם צה"ל איחר בפחות מ-50 שעות, אבל למי שראה את משפחתו נשחטת לנגד עיניו, ממש כבימים ההם, מדובר בסמנטיקה בלבד.
לפני שנמשיך, וכדי שלא יובנו הדברים שלא כהלכה, אין באמור לעיל משום לפגוע חלילה בגבורתם של מגיני היישובים בדרום: מלוחמי כיתות הכוננות, דרך חיילים שעיכבו את מה שהיה עלול להיות גרוע אפילו עוד יותר, שוטרים - שהרוויחו בדמם את שיקום תדמיתה של משטרת ישראל והצילו חיים רבים ואפילו של מתנדבים שרצו להציל את המולדת, בלי מירכאות, בבחינת "כל בחור וטוב לנשק" (ולמען ההגינות ולא רק למען הפוליטיקלי קורקט: גם כל בחורה. נדמה שלפחות הוויכוח הזה שחצץ בין פלגים בעם היהודי כבר הוכרע בנוק אאוט).
כל אלה ראויים לצל"ש, אבל יודע כל מי שלבש אי פעם מדים ואחז רובה בידו: הפשלה הקולוסאלית היא אם כל צל"ש.
עד כמה היה מצבנו גרוע במוצאי השבת ההיא? עד כדי כך שנשיא ארה"ב, עדיין המעצמה הצבאית החזקה בעולם, נאלץ להגן עלינו כפי שלא עשה אף אחד מקודמיו.
מטבע הדברים, אנחנו שהזדקקנו לחיבוק, נתלינו במילים החמות יותר מאשר בניואנסים, אבל שלא יהיה לאיש ספק: מעבר לזוועות שנחסכו מצופי הטלוויזיה בישראל, אבל נגלו לעיני מנהיגי העולם החופשי, מה שגרם לכולם לעלות על מטוס ולהגיע הנה (חלק עדיין בדרך) הוא רק הידיעה שמדינת ישראל נמצאת ברגע מבחן שהוא גדול לאין שיעור יותר מאשר השתלטות על כמה חוליות מחבלים שנמצאות עדיין בשטח.
גם עתה איש אינו מסוגל להבטיח לנו שהרע מכל כבר מאחורינו. תקיפה מהצפון ואולי גם משטח איראן, תגרום למה שראינו עד עתה להיראות כמו קדימון לסרט רע. ייאמר מיד: ישראל ככל הנראה תשרוד ותנצח גם מערכה כזאת, אבל המחיר יהיה כזה שייאלץ להוסיף עוד ספרה לטור האבדות בנפש, אולי גם לשלוף את אותו נשק יום הדין שהוזכר לעיל.
הדברים לא נכתבים כדי לעורר אימה בלב הקוראים. בסתר ליבו ידע הרי כל ישראלי (תמיד) שתרחיש כזה של מלחמה כוללת באזורנו הוא אופציה. הביטוי הטקסטואלי שניתן לה כאן הוא בעיקר כדי שיתאפשר לנו לשקול את מצבנו כ"עם לבדד ישכון" נוכח האלטרנטיבה - להישאר חלק ממשפחת העמים, לפחות העמים שמהווים את קבוצת הייחוס שלנו.
גם מי שמצדד באפשרות השנייה, כמו כל מקבלי ההחלטות בדרג המדיני (זולת אולי מפלגות הימין הקיצוני) בישראל, צריך לזכור שלפנינו ימים קשים: לא רק בחזית הצבאית, אלא גם בזו הדיפלומטית-תקשורתית.
הטרגדיה האנושית (כך לפחות רואה אותה העולם) שאירעה בבית החולים בעזה, הגם שנדמה כי צלחנו אותה בשלום, צריכה ללמד אותנו על הבאות: אי אפשר לקיים מערכה כוללת בעזה מבלי שבמוקדם או במאוחר יהיה זה פגז צה"לי שיגבה את אותו המחיר.
ככל שננסה שלא לפגוע בבלתי מעורבים, הרי שבמקודם או במאוחר יצאו מעזה גם התמונות שיזיקו לסולידריות הבינלאומית שממנה נהנית כרגע ישראל.
זו לא הנחת עבודה מופרכת, כך יודע גם כל מנהיג שביקר או יבקר בישראל בקרוב - ופתאום העובדה שהם בחרו להגיע לכאן למרות ידיעה ברורה שדעת הקהל בארצם שלהם עוד תתהפך עליהם, מעוררת אימה והערכה גם יחד: אם לא היו באים לו היו חושבים שמדינת ישראל אינה ניצבת בפני רגע האמת שלה.
עולמה המופלא של הישראליות
אולי בראייה ארוכת טווח, אפשר לקוות שבמערב למדו את הלקח שבמסגרתו מדינת ישראל היא הבארי וכפר עזה שלהם: כמו שבתל אביב הבינו שהעובדה שהמראות המזוויעים מגיעים מהדרום היא רק מפני שתושביו היו קרובים יותר גיאוגרפית אל מפלצות החמאס - בלי שום קשר ל"כיבוש" כלשהו, עם או בלי מירכאות. כך הבינו מנהיגי העולם המערבי (ברובם) שהועבדה שישראל מדממת, היא רק מפני שהיא קרובה יותר לקו החזית במאבק, ובכן - אין דרך אחרת לתאר זאת: בין טוב לרע.
זה אולי הזמן לצאת למסע היסטורי קצר ולשאול, האם מדינת ישראל קיימת בזכות המערב או דווקא בזכות העובדה שלא התחשבה בדעתו. בשתי מילים: התשובה מורכבת.
אלמלא התעוררות נוצרית-דתית, בדגש על פרוטסטנטית, ספק אם הייתה באה הציונות במובנה המעשי לעולם. אלמלא תמיכת ברית המועצות - מהתרגיל שעשו אבא אבן ואנדריי גרומיקו לאמריקאים ועד למשלוח של נשק מצ'כיה (צ'כוסלובקיה), ספק אם היינו מצליחים לעמוד על רגלינו.
מצד שני, מרגע שהוקמה מדינת ישראל כנגד כל הסיכויים ולמרות התנגדות אמריקאית (הנשיא טרומן אמנם היה המנהיג העולמי הראשון להכיר בישראל, כפי שהזכיר ביידן בדבריו, אבל ארצות הברית, בלחץ הקהילה היהודית - שחששה מהשמדת היישוב העברי - פעלה לדחיית מועד סיום המנדט).
גם הנשק הלא קונבנציונלי, שוב - לפי פרסומים זרים, שנמצא בידי ישראל הושג בו זמנית בסיוע העולם אך גם מתחת לאפו, שלא לומר, אם כבר מתייחסים לחוטם: על אפו ועל חמתו...
ומלחמת יום הכיפורים, מחדל 1973 שהדיון לגביו הופסק רק בשל מחדל 2023, האם צדקה גולדה בהחלטתה למסור את המכה המקדימה לידי האמריקאים כערובה לרכבת אווירית (אפילו אם מקבלים את גרסת מצדדיה הרבים. לא בטוח שזו האמת), או שמא הפקירה את חיי טובי בנינו, כשהוציאה את השיקול המבצעי הקר מידי הגנרלים?
והשאלה הזאת מחזירה אותנו באחת אל מה שנראה פה רק אתמול: נשיא אמריקני אוהב ואהוב, שביד אחת מחבק אותנו וביד השנייה מעכב אותנו, ממש כשם שעיכב בנימין נתניהו את הנשיא הרצוג בנתב"ג, כדי שזה לא יהיה חלילה הראשון ליפול על צווארו של עמיתו האמריקאי.
בהנחה שהפרסומים הזרים נכונים, הייתה יכולה ישראל, לכאורה, להפסיק את המערכה בתוך שעה אחת: פצצה אחת על עזה, אחת שמאיימת ואולי אף מופעלת כנגד בירות ועוד אחת שמוחזקת בהיכון באחד מכלי הטיס או השייט, פונה לעבר טהרן.
מה היה המחיר? ככל הנראה להיות מעין צפון קוריאה מזרח תיכונית. ספק אם יש בישראל רבים שמוכנים לשלם מחיר שכזה גם תמורת מכת מחץ צבאית.
עמדתם של תושבי ישראל היא גם הנקודה שבה צריך לשאול את השאלה האחרונה לדיון הזה: האם דעת הקהל בישראל, אחרי שניגבה את דמעות הצער על מתיה (שמספרם הסופי עוד לא נודע, שלא לדבר על החשש לשלומם של בני הערובה) ואת דמעות ההתרגשות מנאומו הציוני (בלי ציניות!) של נשיא ארה"ב, תהיה מוכנה לקבל כל תוצאה שהיא מלבד ניצחון בנוק-אאוט?
לנגד עינינו מתרחש מהלך ציבורי מדהים: דעת הקהל בישראל איגפה מימין את ממשלת הימין-על-מלא! לשמוע את גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול וחבר קיבוץ נירים, של הקיבוץ הארצי (מפ"ם!) מדבר על כך שהוא לא מוכן לשמוע מסיוע הומניטרי - ולא להאמין (גם אם להבין, אולי אפילו להצדיק).
לשמוע את אור צוק, שמשפחתה נרצה בכפר עזה, שזועקת מדם ליבה שהיא רוצה "נוף לים", לבכות ביחד איתה (אולי אף לחשוב שהצדק עמה) - ואז לשפשף את העיניים: לו היה שר מאחת ממפלגות הימים מדבר כך רק לפני שבועיים, היינו מצקצקים בלשון על ממשלת המטורללים.
נמכרה תמורת 40 מיליארד דולר
והנה אנו פוגשים שוב את הדילמה מימי מלחמת יום הכיפורים, עם דעת קהל שנמצאת הרחק ימינה מהממשלה. ההבנה של גולדה בשעתו שכך הם פני הדברים ולכן לא תוכל ישראל לנהל משא ומתן על שטחים, כפי שדרש סאדאת, לפני שייערכו הבחירות בישראל, הוא שחילץ מהנרי קיסינג'ר את המשפט הנודע על כך שלישראל אין מדיניות חוץ - מדיניות הפנים היא מדיניות החוץ שלה.
איזו "גולדה" בוחר נתניהו להיות? זאת שהבינה שכדי שלא להפסיד בבחירות היא צריכה לרצות את דעת הקהל או זו שהבינה שכדי לא להפסיד במלחמה, היא חייבת לשלם מחיר כבד? הנה כי כן, שני הצדדים של השקל הישראלי (בימי גולדה, הלירה) השתנו רק בפנים ובשמות, לא בשאלות הייסוד.
מהבחינה הזאת נמצאת ממשלת ישראל בין הפטיש לסדן: בין עולם שניצב לצידה, מאוחד (לפחות עד שתגיע הפגיעה הבאה בבית החולים, הפעם אולי אפילו כתוצאה מירי שלנו), אבל תובע לחימה כירורגית שתארך חודשים, כדי שלא לפגוע בחפים מפשע (לאבד את היתרון המוסרי על יריבינו, כמו שטען ביידן) - ובין ציבור ישראלי שלא מוכן אלא לניצחון מהיר בתוך כמה שבועות (לכל היותר) מאחר שבעיניו אין יותר בעזה אזרחים שהם חפים מפשע.
העמדה הראשונה, זו שמצדדת בקבלת הדין הבינלאומי, מגיעה עם סכומי כסף אדירים בצדה: כ-40 מיליארד דולר, שהם כ-160 מילייארד שקל, בדיוק מה שתעלה למשק הישראלי מלחמה של כ-3 חודשים בתוספת דמי שיקום לדרום.
זה מפתה, אולי זה אפילו הדבר הכי נכון לעשותו בנסיבות השעה, אבל שלא יהיה לאיש ספק: בביקורו המרגש של ג'ו ביידן בישראל מכרנו את עצמאותנו תמורת 40 מיליארד דולר: המגן דוד הכחול היה לכוכב לבן על רקע הכחול שבדגל ארה"ב.