אי אמון, ברגליים: כמה הזוי שמי שהכי זקוקים לכסף מסרבים לפגוש את שר האוצר

להיות תושב הצפון בימים כאלה זה לא פשוט. להיות ראש מועצה בצפון, זה הרבה יותר קשה - אתה אולי הכתובת לשאלות, אבל אין לך אף תשובה, בטח לא תשובה טובה.

מה עושים? מנסים להשתדל אצל מקבלי ההחלטות, מתרוצצים בין בתי המלון אליהם פונו התושבים, משתדלים לשמור על קהילה מאוחדת ככל האפשר, כדי שימצאו בה, ביום שאחרי, כמה שיותר תושבים-חוזרים, אחרת אפשר באמת לסגור פה את העסק: בהתחלה באזורי הספר, אחר כך גם במרכז הארץ.

עכשיו דמיינו שהאיש שהמפתחות לעתיד טוב יותר ליישובים ולראשי המועצות נמצא בכיסו מבקש להיפגש עמכם. לכאורה מדובר בחלום - הנה סוף סוף האדם האחראי על הקופה הציבורית מגיע. עכשיו צאו ולמדו עד כמה ראשי הרשויות לא סומכים על שר האוצר, בצלאל סמוטריץ' - ולא מוכנים להיות יותר ניצבים בהצגה שלו.

לא מדובר פה באגו, שכן חלק מראשי הרשויות היו מוכנים לתרום איבר מגופם כדי להציל את הקהילות שלהם, מדבר פה במשבר אמון חריף שלא היה כמוהו מעולם, בין שלטון מקומי לממשלה שאיבדה כל לגיטימציה בעיניו.

"עד ששר האוצר לא יעביר את הכסף, אין טעם להיפגש", אומרים ראשי הרשויות המתוסכלים, אבל למה הם מתכוונים?

הנה תקציר הפרקים הקודמים: כלקח מהטבח בדרום הורתה הממשלה לתושבי קו העימות בצפון להתפנות מבתיהם. חלק פונו בהוראתה, אחרים שחשו מאוימים התפנו בעצמם, יודעים שהעובדה שהם נמצאים קילומטר מעבר לקו שקבעה הממשלה אינו מבטיח להם דבר - וזעקות התחנונים של תושבי הדרום הנצורים בממ"דים, עדיין מהדהדות באוזניהם. אחרים נאלצו לנטוש שדות שנמצאים בקו ירי ישיר מלבנון, לולים, רפתות, מטעים וכרמים.

נציין שהגם שמדובר באזור מרהיב בנופיו ואהוב על תושבי ישראל, הוא אינו נחשב למבוסס במיוחד גם בימים של שלום. החקלאים למשל, אלה שבכל פעם שעולה הצעה לפתיחת שוק המזון ליבוא הופכים לנערי הפוסטר של הלובי החקלאי, מנוצלים בשגרה על ידי בעלי הרפתות והמחלבות הגדולות, קרטל הביצים ועוד מועצות שנוסדו לכאורה למענם ולמעשה כדי שעסקני החקלאות יתעשרו יותר מהעוסקים בה בפועל (אבל זה כבר נושא לדיון אחר אפשר לקיים בימי שלום ושגרה).

ממשלת ישראל אולי פחות מסוכנת לקיומם מהאיום שאורב להם מעבר לגדר הגבול, אבל מתעללת בהם כהוגן: ראש הממשלה למשל, שיש לו בוחרים רבים בחלק מהיישובים, הבטיח להם סיוע חירום מידי של 3 מיליארד שקל. איפה הכסף? אולי ביחד עם זה שהבטיחו למילואימניקים, אולי נגנז כמו חינוך בחינם לגילאי 0-3.

אולי היו עסוקים באוצר בלשכנע את סוכנות מודי'ס שלא להוריד את דירוג האשראי של ישראל, למרות שלפי שר האוצר מדובר בדוח ביקורת פוליטי ולא מעניין, שנועד בכלל לכפות עלינו הצעות שיביאו להשמדתנו (בניגוד לרעיון המעולה של להתנחל בעזה, למשל). תהא אשר תהא הסיבה, כסף לא עבר "לפני סוף ינואר" כמו שהבטיח להם נתניהו.

מה כן עבר מאז? זמן, אפילו הרבה זמן. זמן שיעביר עוד מעט רבים מבעלי העסקים בצפון למסלול פיצויים מורכב וקשה הרבה יותר, זמן שבמהלכו התפרקו עוד משפחות כתוצאה משהייה בחדר מלון צפון, זמן שבמהלכו עומדים עסקים סגורים, זמן שבכל יום שחולף מקבלים עוד מבין המפונים הצעות עבודה חליפיות: "למה לכם להיות אופקים וכפר עזה הבאים?" שואלים קרובי משפחה - "בואו ננסה לסדר לכם עבודה אצלנו, דווקא מחפשים עכשיו, תעברו דירה, תשמרו על הילדים, תתפרנסו, תתחילו מחדש...".

נזכיר לכם שלא מדובר באנשים שמחבלים פרצו לבתיהם (תודה לאל!) אלא שלהבדיל, מדינת ישראל היא שהתערבה התערבות מונעת בחייהם, היא זאת שאמורה לכלכל אותם, היא זאת שצריך להיות לה אינטרס עליון כדי שישובו לבתיהם מהר ובבטחה ככל שניתן (גם ברמת הביטחון, הפתרון עדיין לא נראה באופק. מבטיחים להם שיירגע אצלם אחרי שיירגע בדרום. זה הגיוני רק עד שנזכרים שמדובר באותם גנרלים ופוליטיקאים שקראו להם משוגעים כשטענו שחופרים להם מתחת לגדר).

רק חשבו עד כמה הזוי הוא התסריט שבמסגרתו מסרבים מי שהכי זקוקים לכסף (נציין כי היו ראשי רשויות שכן הגיעו לפגישה, אבל הרוב סירבו), להיפגש עם שר האוצר. מה גדול משבר האמון, מה רבה החשדנות. מה עושה שר האוצר בינתיים? רץ לאולפנים כדי להגן על עצמו בעקבות הורדת דירוג האשראי: "כלכלת ישראל חזקה!" הוא קורא בקול גדול.

האמת? היא חזקה, אבל זה בעיקר מפני שיש חלקות טובות שירש מקודמיו ועוד לא הצליח לקלקל. זו גם הסיבה שהיא עדיין נהנית מביקושים גבוהים לאגרות החוב שלה, שמונעים מההערכה של משקיעים רבים שלא יישאר בתפקידו עוד זמן רב.

גם אם כך יהיה, הרי ששר האוצר לא יישאר מובטל: אפילו אם גורמים אחראיים ממנו בממשלת ישראל ימנעו ממנו להתנחל בעזה, הוא תמיד יוכל להתיישב מחדש בקרבת הגבול בגליל, אזור שעד שתגיע העזרה ממנו, עלול להיות כבר ריק מתושבים.