שתי אמירות בתוך כ-72 שעות, שרטטו את קו השבר הגדול בין הציבור למי שאמורים להיות משרתיו. בראשונה, לקראת סוף השבוע שעבר, הדהים שר הפנים, משה ארבל מש"ס את חברי ועדת הפנים של הכנסת, בדיון שעסק בתנאיהם של ראשי רשויות מקומיות - ואמר ששכרם של נבחרי הציבור בישראל הוא נמוך וכי נדרש בו שדרוג משמעותי.
למקרה שמישהו חשב שארבל התכוון רק לראשי הרשויות, הרי שהוא הבהיר: "השכר של חברי הכנסת הוא זעום". ארבל ציין מיד כי הוא יודע שדבריו אינם פופולריים, אבל מבחינתו האמת חייבת להיאמר.
מאחר שארבל היה גלוי - וכנות היא תכונה שיש להעריך, ראוי לבחון את טענתו מבלי להיגרר לפופוליזם. ובכן, שכר חבר כנסת במדינת ישראל הוא קרוב ל-48,000 שקלים לחודש. בערך פי 9 משכר המינימום וקרוב לפי 4 מהשכר הממוצע של שכיר במשק.
חבר כנסת זכאי גם להטבות, לא רק אלה שאנו רגילים לחשוב עליהן מיד כמו סעיפי הוצאה שונים דוגמת "קשר עם הבוחר" (שבעבר נוצל בציניות על ידי ח"כים כדי לרכוש מוצרים ושירותים למטרות פרטיות), אלא גם תנאי פרישה מפליגים, מענקי הסתגלות לאחר פרישה, פנסיה לאחר תקופת כהונה קצרה יחסית ועוד, זאת נוסף כמובן על הזכות להעסיק, על חשבון המדינה, עוזרים פרלמנטרים ועוד שלל טובות הנאה, חוקיות כמובן: נסיעות עבודה לחו"ל, הזמנות מארגונים שונים לכנסים ואירועים ועוד.
בין פגרה לפגרה
במגזר הפרטי מדובר בשכר של מנהלים בכירים בארגונים קטנים או בענפים שבהם השכר נמוך, או מנהלים בדרגי ביניים בחברות הרווחיות ביותר ובענפים בהם השכר גבוה מאוד.
לשם השוואה, שכר ממוצע בענפי ההייטק והפיננסים, שמובילים את רשימת הענפים המכניסים ביותר, מגיע לפחות מ-30 אלף שקלים, כ-60% משכר חבר כנסת.
הרבה או מעט? תלוי את מי שואלים: כאשר מביאים בחשבון את העובדה שחברי כנסת מועסקים במוסד מרובה חופשים ופגרות, לא כולל הפסקות שלא מן המניין לצרכי בחירות - ונוסף על כך, גם בחודשי הפעילות (כלומר לא בפגרות) לא חלה עליהם חובת נוכחות, מתקבלת תמונה מיטיבה מאוד עם נבחרי הציבור שלנו.
למה? כי עם דבר אחד אי אפשר להתווכח: מנהל שזוכה לשכר דומה במגזר הפרטי, נאלץ להתמסר לחלוטין לעבודתו: בסופי שבוע, חגים ושעות לא שעות.
אבל כאן לא נגמר הסיפור, כי ללא מעט חברי כנסת יש אפשרות להפוך לשרים ולזכות בתוספת של עוד כ-7,000 שקלים, משמע שכר של 55,000 שקל לחודש. אם אתה שר ביטחון או שר אוצר למשל, סביר להניח שאתה עושה לילותיך כימים. לעומת זאת במשרד ההתיישבות או המורשת, אין יותר מדי "לילות לבנים".
כמה שווים חיי החטופים?
משה ארבל נחשב לכוכב, בסך הכל בן 40. מי שמכיר אותו מספר שמדובר בגאון ממש, כזה שניחן בכישורים יוצאי דופן, כלומר - יש יסוד סביר להניח שהיה זוכה לשכר דומה או אף גבוה יותר גם לו היה נאלץ להתמודד על תפקידים בכירים במגזר הפרטי. גם אם מנסים להיות עדינים ככל האפשר ולנהוג כבוד בנבחרים (בכל זאת ערב חג), בואו נסכים שלא כך הם הדברים באשר לחלק מעמיתיו בכנסת ובממשלה...
נעזוב את אלה - ונעבור אל הצד השני של המשוואה: האמירה השנייה שצדה את האוזן בימים האחרונים, הייתה בריאיון שגרם ללא מעט צופים לדמוע: זה שבו סיפרה כרמית פלטי קציר, אחותו של אלעד קציר - שנחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז ונרצח בשבי, בין היתר, גם על הקצבה שמקבלים פדויי השבי. פלטי קציר מכירה את הנושא מקרוב: אימה הייתה בין משוחררות הפעימה הראשונה (והיחידה עד כה, למרבה הצער) של עסקת החטופים.
כמה שווים רגעי האימה בשבי חמאס, אתם שואלים? לא תאמינו, אבל אנשים שחלקם יתקשו לשוב לחיים, על אף ששבו אל משפחתם, זוכים לקצבה חודשית בגובה 1,375 שקלים.
העיוות הנורא הזה אמנם אמור להיות מתוקן בקרוב (עד כמה שאפשר להאמין לרשויות בישראל) - ולהגיע לרמה של 2,600 שקלים, לצד תנאים נלווים מיטיבים, אבל התיקון הזה דורש הליך חקיקה שטרם הושלם. למה? כי הכנסת יצאה לפגרה... אביב, אתם יודעים.
גם לאחר התיקון, מוכרחים לציין, מדובר בפרוטות - כי אולי לחופש אין מחיר, אבל לחיים כאדם חופשי שמנסה להשתקם מטראומה שאין קשה ממנה, יש מחיר גבוה, כזה שבמסגרתו כמה אלפי שקלים (הגם שעל פי התכנון הם יושלמו בהטבות נוספות) הם לא יותר מטיפה בים של הוצאות.
בחרנו בדוגמא אחת, מזעזעת במיוחד, אבל כמעט בכל אשר נפנה נמצא אזרחים שלא מקבלים שירותים חיוניים מהמדינה, זאת שבכנסת שלה מרוויחים החברים בכל חודש כמעט 50,000 שקלים: סיוע בשילוב לילדים עם צרכים מיוחדים, תורים אצל רופאים מומחים, עובדים סוציאליים בשירותי הרווחה - ואלה רק שלוש דוגמאות מתוך מאות, אולי אלפים.
לכן כששר הפנים עם שכר של 55,000 שקלים לחודש ועוד חשבון הוצאות נדיב מדבר על "נבחרי ציבור שצריכים להביא פרנסה הביתה", מותר להזדעזע גם אם אתה לא פופוליסט.
שכר לא יבטיח איכות
תאמרו שיש כאן ביצה ותרנגולת, שהרי המערכת הציבורית זקוקה לאנשים הטובים ביותר. זה נכון כמובן, אלא שכאשר מדברים על נבחרי ציבור, ממש לא בטוח שתגמול כספי מוגדל ישביח את המערכת.
הייתי שמח לראות למשל את אנשי המקצוע הטובים ביותר מנהלים את משרדי הממשלה, אבל במציאות שבה כל שר שנכנס לתפקידו (ולו לכהונה קצרה), מחליף מיד את כל משרות "האמון" במשרדו (ואת מעט המגבלות שמשית עליו הייעוץ המשפטי ביקשו לסלק באמצעות ביטול עילת הסבירות - אם אתם זוכרים משהו מהחיים שהיו לנו עד ל-7 באוקטובר), מובטח לנו כי לא משנה כמה ירוויח השר, מי שימונה תחתיו יהיה תמיד המקורב ביותר - ולאו דווקא מי שניחנו בכישורים הראויים.
ועוד משהו שיישמע כמעט נאיבי על רקע מציאות חיינו: הציפייה כי מי שמקדיש מזמנו ומרצו לפעילות ציבורית יעשה זאת מטעמים אידיאולוגיים ורצון לתרום לחברה - ולא מתוך רצון לגמול כספי נדיב במיוחד.
במובן הזה מסמל משה ארבל את הפיחות המוסרי שחל בקרב מי שפעלו כשליחי ציבור עוד לפני שהפכו לנבחריו. לדידו אתה שווה רק כמה שמשלמים לך. השורה התחתונה בתלוש השכר קובעת את איכותך כאדם. איום ונורא.
הרי מי הם חלק גדול מנבחרינו? אנשים שהפכו עסקנות פוליטית למקצוע, שלוחים של בעלי עניין, של קבלני קולות, של ועדי עובדים, של משפחות פשע... כלומר - לא מי שבאו לשנות אלא באו לשרת את מי שסידר להם את המיקום בפריימריז.
מנותקים, נמאסתם
יהיה מי שיאמר שזה כך בכל מקום. זה בוודאי כך בחלק מהמדינות בעולם - ובוודאי שיש מקומות גרועים מישראל, אבל סקירה קצרה של המדינות אליהן אנו מבקשים להידמות, מעלה מיד פערים קטנים בהרבה בין שכר חברי הפרלמנט או הקונגרס, לשכר הממוצע במשק.
לו היינו חיים במדינה מתוקנת, אפשר היה להתייחס אולי לדברי ההבל של ארבל עם קצת יותר רצינות, אבל במקום שבו שכר חודשי של ח"כ כמוהו כקצבאות של ל"ו פדויי שבי ביחד(!), מקום שלוקח מאתנו, האזרחים, כל כך הרבה - ונותן תמורה עלובה כל כך. זו חוצפה נוראית.
כמה פעמים בחייכם שמעתם בתגובה לתלונות על רמת השירות במשרדי הממשלה או רמתה הירודה של מערכת החינוך, את המשפט "פה זה לא שווייץ"? משמע, יש לנו צרכי ביטחון, תגידו תודה שאתם חיים. כל זה היה נכון עד שהתברר שאפילו ביטחון אין כאן, למרות תקציב שזולל עשרות רבות של מיליארדים בכל שנה.
לכן התלונה על כך ש"גם נבחר ציבור צריך להביא פרנסה הביתה" היא מקוממת ובעיקר מנותקת.
העובדה שמשה ארבל מייצג סביב שולחן הממשלה מפלגה שרוממות צמצום הפערים בגרונה, שמתיימרת להיות פה לחלשים, משווה לאמירה הנוראית שלו ממד גרוטסקי ממש.
יבוא היום, כך אפשר לקוות, שבו ניחלץ מהבור הביטחוני שבו אנו מצויים: תושבי הדרום והצפון ישובו לבתיהם (מה עם התקציב שהובטח להם באמת? יגיע בסוף - או שיעדכנו במקום זה את שכר הח"כים והשרים?) ונשוב להתמודד עם הבעיות האזרחיות.
הלוואי שהיום הזה יגיע במהירה, אבל גם אם בוא יבוא, נדמה שמהתהום שנפערה בין מציאות חייו של הציבור הישראלי, שאת זעקתו השמיעה השבוע באצילות נפש שכזו, אחות שכולה, לבין החוצפה של שר בכיר בממשלה, יהיה לנו קשה הרבה יותר להיחלץ.