מי פה החמדן? האמת העגומה מאחורי קרב הרשת שמסעיר את הישראלים

זה התחיל עם פוסט בפייסבוק שהעלה בחור צעיר יחסית, אם לשפוט על פי התמונה, ש"מרגיש מלא תקווה" עם בת זוגו, אבל עמוס טענות נגד בעלי הדירה שלו שהחליטו, לדבריו, להעלות את שכר הדירה החודשי בקרוב ל-40%: מ- 4,550 שקל בחודש ל-6,500 שקל.

בתמונה נראים בני הזוג כשהם לבושים בחולצות שעליהן הכיתוב: "אנחנו משלמים שכירות 4,550 שקל לחודש". הכותב לא מסתיר את הכוונה: לבושים בחולצות האלה הוא ובת זוגו יפתחו את הדלת לכל מי שיישלח על ידי הבעלים כדי להתעניין בה, במטרה לגרום לו לחשוב פעמיים.

מאז ומעולם - ובעיקר בעת האחרונה, אפשר למצוא לא מעט פוסטים דומים בהם מתגוללים קורבנות-לכאורה על מי שלגרסתם הרעו להם ועשקו אותם, אבל הפעם, הפתיעה בעלת הדירה בתשובה תקיפה לא פחות: היא האשימה את הדיירים הנוכחיים, שוכרי הדירה, בכמה האשמות קשות (כולל תקיפה מילולית שלה לעיני ולאוזני ילדיה הקטנים), אבל באופן מפתיע, לגופה של העלאת שכר הדירה, לא נרשמה מחלוקת מהותית בין הצדדים.

בעלת הנכס לא הכחישה את ההעלאה המדוברת, אך ציינה שהמחיר החדש הוא הוגן ותואם את שכר הדירה המבוקש באזור. כן הוסיפה שהיא ובן זוגה משתמשים בשכר הדירה כדי לממן את המשכנתה על הדירה שבה הם מתגוררים.

הגולשים, אם לשפוט על פי התגובות, היו חלוקים בתמיכתם בצד זה או אחר, אבל רובם החמיצו את הנקודה: מדובר בקרב בין שני צדדים שנאבקים כדי לגמור את החודש.

אני לא מכיר יותר מדי שוכרים שאוהבים את בעלי הדירה שלהם. אני זוכר איך בימים שבהם נאלצתי להיפרד מאלפי שקלים בכל חודש כדי שתהיה קורת גג מעל לראשי, לא יכולתי לשאת את בעלי הדירה, שהיו מגיעים מעת לעת לביקור, כדי לספר לנו שהחליטו להעלות את דמי השכירות לדירה שרכשו עבור ביתם, בת גילנו.

אני מודה שמהמקום של סטודנט צעיר ועני, מחצית מזוג שעושה את צעדיו הראשונים בחיים, התקשיתי לשאת את העובדה שבעולם הזה יש אנשים שקונים דירות עבור ילדיהם בשעה שאלה אפילו לא רוצים לגור בהם ומאפשרים להם להשכיר אותן. אמנם כבר אז הבנתי ש"החיים הם לא קיבוץ" (תודה לאל), ובכל זאת, הפערים בין בעלי הנכסים למי שנאלצים לשכור אותם, דרבן אותי-אותנו, לרכוש דירה קטנה משלנו.

כדאי לציין עוד פרט אחד חשוב: אז זה עדיין היה אפשרי. זוג צעיר היה יכול לחלום על דירה מרווחת, אבל עד שיגיע אליה, אם בכלל, להתחיל מדירה צנועה בעזרת חיסכון קטן ומשכנתה - גם אם מדובר כאמור בדירה צנועה הרבה יותר מבית החלומות שלו. במילים אחרות: אז עוד היה אפשרי להתחיל "להתגלגל" בעולם הנדל"ן.

מה שהיה אז הנורמה לזוגות צעירים, אי שם לפני יותר משלושים שנה, השתנה לגמרי. ילדיי למשל דרים בשכירות בדירות שאין סיכוי שיוכלו לרכוש בעצמם בעתיד הנראה לעין ובמצב שוק הנדל"ן בישראל.

ובאשר אלי: את הדירה הצנועה שהייתה אז בבעלותנו נאלצנו להשכיר עת התרחבה המשפחה - ובמשך מספר שנים שימש שכר הדירה שקיבלנו כמרכיב המרכזי בדמי השכירות ששילמנו עבור דירה מרווחת מעט יותר.

לא באה הדוגמה האישית והמאוד לא מיוחדת הזאת, אלא כדי להמחיש שרוב משכירי הדירות בישראל אינם עשירים מופלגים, בלשון המעטה, גם לא חמדנים, אלא לרוב כאלה שאמנם הצליחו בשלב כלשהו של חייהם להפוך לבעלי רכוש צנוע, אבל הם משתמשים בו כדי לשרוד, להחזיק את הראש מעל המים. דמי השכירות משמשים להם כמקור מרכזי למימון דיור חליפי, ובערוב ימיהם - כהשלמה לפנסיה או כתשלום לדיור מוגן.

נכון, יש גם בעלי דירות מבוססים יותר (כמו אותו זוג שהזכרתי, שהיה מגיע אלינו כדי לגבות את שכר הדירה היישר מהווילה שלו באזור השרון ומספר לנו איך רכש דירה עבור כל אחד מילדיו, עד שבשלב כלשהו התחלתי לחשוד שהם נהנים מהמעמד), זה לא הופך אותם חלילה לפושעים, אבל לפחות מאלה היה מצפה שיתחשבו יותר במצוקות של דייריהם (זה המקום להזכיר שברחבי הרשת נתקלים גם בפוסטים בסגנון: "למרות ששכר הדירה בשכונה התייקר מאוד, הודיע בעל הדירה שלי שהוא לא מעלה את התשלום החודשי". נדגיש שוב, יפה ככל שיהיה הדבר, זו זכותו של מי שיש לו קצת יותר, לא חובתו).

כאילו חסרות לנו מחלוקות פנימיות וסיבות לריב, המציאות הכלכלית בישראל מעמידה אלה מול אלה את מי שמתקשים לעמוד בשכר הדירה המאמיר בצד אחד, ובצד השני את מי שמתקשים לשלם את המשכנתה הגואה. אלה גם אלה מנסים, לרוב, בסך הכל "לגמור את החודש". אלה גם אלה מבקשים בסך הכל לממן רמת חיים סבירה למשפחתם.

לא מדובר כמובן רק בבעיה ישראלית: המצב הכלכלי ברוב מדינות הייחוס של ישראל אינו מזהיר, בלשון המעטה. אירופה למשל מקרטעת כבר קרוב ל-15 שנה, מאז משבר הסאב-פריים בארצות הברית, וכאשר היה נדמה שהיא מתחילה להתאושש, הגיעה הקורונה והסיגה את הכלכלה לאחור, בשל הוצאות העתק שהשיתה על הממשלות השונות.

ברוב מדינות הייחוס של ישראל גאתה האינפלציה ונבלמה כמעט כליל הצמיחה. ברובן מתקיימות בעיות של אבטלה, שמצמיחה רעות חולות כמו שנאת זרים (כי אפילו המציאות הכלכלית האירופית העגומה של השנים האחרונות, היא כגן עדן למהגרי עבודה שנסים מחיי עוני בארצות מוצאם), אבל יש להן כמה נקודות שמבדילות בכל זאת בינם לבין הישראלים - ותתפלאו, לא מדובר בהיעדר נטל תקציב הביטחון ומימון עלויות המלחמה.

ההבדל הוא ששם (בהכללה כמובן) הצמיחה פוליטיקה לא סקטוריאלית כבישראל, שירות ציבורי שאשכרה פועל למען האזרח: למשל באפשרויות מגורים בשכר דירה מפוקח, למשל בהנגשה של היצע תרבותי למי שידו אינה משגת רכישת מנוי לתיאטרון, סינמטק או תזמורת פילהרמונית, למשל במחירי מזון שעל אף עלייה חדה יחסית, נשארו סבירים בהחלט (לעומת הנעשה בישראל הריכוזית והחזירית), למשל במערכת תחבורה ציבורית יעילה, שלא מאלצת את רוב המשפחות להחזיק רכב פרטי, בעיקר באזורים אורבניים:

הולכים ברגל או מדוושים על אופניים לתחנת הרכבת הפרברית - וממנה למרכזי הערים בתוך פרק זמן סביר לאדם שמבקש לשתות בנחת קפה של בוקר בביתו ועדיין להספיק להגיע למקום העבודה בשעה היעודה.

בצל כישלונה המהדהד של הממשלה בניהול מהלכי המלחמה בדרום ובצפון, כמעט ונשכח כישלונה המוחלט במלחמה אחרת: המלחמה ביוקר המחיה.

ביוקר המחיה לא נלחמים רק באמצעות ביזור שוק המזון (או התקשורת, האנרגיה ועוד) אלא גם בבנייה מאסיבית למטרות השכרה, במנגנון של פיקוח על שכר הדירה (להזכירנו שמנגנון כזה מתקיים ברוב ארצות אירופה שכלכלתן חופשית. כלומר - לא בסוציאליזם עסקינן, אבל כן במדיניות ממשלתית שמחויבת לצרכים סוציאליים), בתכנון של מערכות הסעת המונים (מירי רגב כבר מצאה יהלום שיפקח על הקמת המטרו, שנועד כולו לשירות תושבי הפרברים העניים של אור המרכז, אבל מוצג לצרכים פופוליסטים כגחמה של תל אביבים עשירים) ועוד.

למה זה לא קורה בישראל? במילה אחת: חמדנות. לא חמדנות של מי שמעלים את שכר הדירה לשוכרים שלהם, על דירת מגורים יחידה שבבעלותם, כדי לכלכל בקושי את משפחתם.

מדובר בחמדנות המדינה שמעדיפה לספסר בקרקעותיה, אלה שאנשים צעירים הם טובים מספיק בכדי להקיז את דמם בהגנתן, אך לא עשירים מספיק כדי לרכוש אותם. וגם לחמדנות אישית, שהרי חלק גדול מהח"כים, השרים ומקבלי ההחלטות הם בעלים של יותר מדירה אחת... כלומר, בעלי אינטרס ברור נגד שכירות מפוקחת (או מיסוי על השכרת דירות).

כשאנו מתמרמרים על יוקר המחיה, שולפים לנו תמיד את הקלף המנצח לפיו "כאן זה לא שווייץ", כלומר - אם בדור הקודם שרו "תותחים במקום גרביים", הרי שעתה מדובר באפוד קרמי במקום קילו ענבים, אבל האמת היא הרבה יותר עגומה: מדינת ישראל עושקת את אזרחיה כדי לממן סקטורים מועדפים וכדי לקיים ממשלות מרובות שרים, מנגנון ציבורי מנופח, פנסיות שערורייתיות בחלקים גדולים של המגזר הציבורי ועוד.

המחיר שאנו משלמים במזומן היות "אדם לאדם זאב", כמו שלמדנו מקרב הפייסבוק המכוער שהסעיר מדינה שלמה. הלוואי שזה היה נעצר שם: מצב הרוח המלחמתי הזה לווה אותנו בכל אשר נלך, מהכביש ואפילו עד לתור בנתב"ג בדרך ל"התאווררות".

לכן ההתרשמות שלי מאותה התגוששות בפייסבוק היא שלא מדובר במלחמת בוץ בין עושק לנעשק, אלא בריקושטים מקרב הישרדות שבו שני הצדדים הם קורבנות של מציאות כלכלית שהופכת מיום ליום לבלתי אפשרית.