בית הדין לעבודה סגר את האירוע מוקדם. שופטיו, שהלכו לפי הספר והחוק היבש פסקו, "לא מצאנו בהכרזה על השביתה איזשהו טיעון כלכלי. לא הובהר הקשר בין הרג חטופים בידי בני עוולה, לבין היבט כלכלי למשק". אבל כשמסתכלים על השביתה הזו, שהפכה לפרץ זעם ספונטני של הציבור ברחובות, אפשר לראות בקלות את הקשר שבין הדרישה לשחרור חטופים לבין הכלכלה והמציאות בישראל בשנה האחרונה - תחושת הפקרה כואבת של האזרחים.
הרצח הנתעב של ששת החטופים על ידי מפלצות החמאס, שהתבצע שעות ספורות לפני שגופותיהם נמצאו על ידי לוחמי צה"ל, היה אחד יותר מדי. יכול להיות שאלמלא היו נרצחים הילדים הצעירים האלה, המוחים היו נשארים בבית וממשיכים לקטר על "המצב" המחורבן של לחיות בארץ הזאת, כשיש לא מעט מאיתנו שמרגישים שהם מפריעים לשגרת יומם של נבחרי הציבור שלהם, במקום שהפוליטיקאים יעבדו בשבילם.
הפקרת החטופים נגעה בעצב החשוף של "אף אחד לא סופר אותנו". לא רק הם הופקרו, גם אנחנו מופקרים כאן יום יום. ולא רק לכאבי הבטן בידיעה שיש 101 אנשים, חלקם חיים, שהפכו לקליפות אדם במנהרות החמאס. די היה לראות את פניו המעונות של פרחאן אל קאדי, ששב הביתה לפני פחות משבוע. גם שמחת השיבה הביתה לא מחקה את הייסורים הקשים שעבר. אין חמלה עליהם, ואין חמלה גם עלינו, כעם שמתמודד עם התופת הזאת כל יום.
והגענו לקשר שבין ההפקרה לכלכלה: הכלכלה הישראלית הופקרה בידי הממשלה ואיתה גם אנחנו. המחירים משתוללים, האינפלציה מזנקת, הריבית בשמיים ותשלומי המשכנתא קורעים את חשבון הבנק למינוס ולאף אחד מספיק אכפת, כדי לייצר אסטרטגיה שתוציא אותנו מהברוך הזה. להפך. תקציב המדינה הנוכחי נפרץ ועל זה של שנה הבאה, שר האוצר עוד לא התחיל לעבוד עם הצוותים המקצועיים, למרות שדד ליין להעברתו בממשלה עבר מזמן.
לא רק החטופים מופקרים, אלא גם תושבי הצפון שפונו מביתם לפני כמעט שנה. ההפקרה שלהם, שופטי בית הדין לעבודה, גם כלכלית. בכל פעם מאריכים את התשלום שמגיע להם בעוד חודש, תמיד ברגע האחרון, ובלי וודאות שתאפשר להם להתפרנס בכבוד. הפיצויים על נזקים ישירים ועקיפים נטחנים לאט תחת גלגלי הבירוקרטיה, ולא רק שרוב רובו של תקציב השיקום המיידי שאישרה הממשלה לצפון לא עבר, היום הוחלט לקצץ ממנו 230 מיליון שקל שעוד לא התקבלו בכלל, כדי לממן את פינוי המפונים מאותו חבל ארץ ממש. עד לשם הגענו.
שלא לדבר על העובדה שנבחרי הציבור "מנועים" מלהגיע ליישובים שפונו, ואלה שלא פונו אבל נמצאים תחת ירי כבד וכתב"מים מטעמי אבטחה, כי חלילה אם תיפול שערה משערות ראשו של ח"כ או שר, אבל אין בעיה כשילדים ואזרחים נהרגים ונפצעים שם.
גם החיילים האמיצים שלנו מופקרים, כשהממשלה עושה כל מה שניתן כדי לדחות את יישומו של חוק הגיוס במלואו. הם מוסרים את נפשם שוב ושוב בחזית, כשאחיהם החרדים, עוטים על עצמם את שכפ"ץ התורה ומוכנים להקריב את עצמם מזבחה ולא להתגייס ולהקל על העול הנוראי, הפיסי והנפשי, שהם נושאים עליהם מה-7 באוקטובר.
ולכל זה נוספת ההבנה, שרוצים אותנו "יפים ושתוקים", אזרחים למופת שלא מפריעים לטקס המשואות וטקס הזיכרון לחללים של מירי רגב, כדי שלא יהיה "רעשי רקע" שהיא לא מקשיבה להם בכלל, לטענתה. או כמו שניסח זאת שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', בפגישה עם נשיאות המגזר העסקי, "בסך הכול לא שומעים רעש, לא מהעסקים, לא מהמילואימניקים ולא מהמפונים. יש ביקורת וטענות, יש מלחמה, אבל המדיניות שאני מוביל טובה ונכונה".
ותאמינו לי שאנשים צועקים את בעיותיהם, מתלוננים, מבקשים תשומת לב מהשלטון, פתרונות מנבחרי העם, וזוכים להתעלמות. ולזה קוראים הפקרה. כשמישהו משדר מצוקה, ומי שאמור לעזור לו מתעלם ממנה וממשיך בשלו.
"ליל החטופים", שהיה המשך ישיר ל"ליל גלנט", חלף כמוהו. אבל אם משהו לא ישתנה ביחס של מקבלי ההחלטות אל עשרה מליון האזרחים שבחרו בהם, הזעם הזה יפרוץ שוב. למרות שהכותרת של השביתה והמחאה היתה "עסקה לחטופים", הסאבטסט הזועק, זה שמילא את הרחובות, היה "די להפקרה". שלהם ושל כולנו.