אם היינו חיים במדינה נורמלית, היו הרחובות מתמלאים במוחים נגד הממשלה - לא על פיטורי גלנט (דעתי בגדול היא שלא משנה מה אני חושב על ראש הממשלה, הוא רשאי לבחור לו את שר הביטחון שלו, גם כאשר מדובר במהלך שנראה תמוה), אלא על הפסקת עבודתו של היועץ המשפטי אסי מסינג במשרד האוצר.
מסינג הוא השם הבולט ביותר מבין היועצים המשפטיים שהממשלה החליטה לסיים את כהונתם - ומכל ההחלטות הגרועות שקיבלה עד כה, דווקא זו הייתה אמורה לגרום לשנתנו לנדוד. העובדה שאף אחד (כמעט) אינו מוטרד מהנושא, בטח לא ברמה של לצאת ולהפגין, היא לא רק עוד ניצחון הממשלה הזאת על שלטון החוק, אלא ניצחון השיטה הפוליטית הנפסדת שלנו על האזרחים.
למה? כי בשעה שהממשלה צועקת "סמול" ומתנגדיה צועקים "ביביסטים", נשלחת יד ארוכה אל הכיס שלנו, חופנת משם את השקלים האחרונים שאפשר עדיין לגרד - ומעבירה אותם לבסיסי כוח פוליטיים של השרים השונים - ולעיתים (צפו בתחקיר של יוסי מזרחי הערב בחדשות 12) אף לכיסי המקורבים ממש.
העת הזאת היא עת קיצוצים: רק אתמול התבשרנו כי ההסתדרות הסכימה לשתף פעולה עם הגזרות באמצעות הסכם על הקפאת תוספות יוקר, עדכון בשכר או איך שלא תקראו לחבילה של צעדים שנועדה לשפר את יכולתם של שכירים לגמור את החודש.
מטבע הדברים הפוקוס מופנה תמיד אל העניים ביותר, אולי בצדק - עבורם יוקר המחיה המאמיר נוכח השכר הנשחק יתבטא בוויתור על מזון ותרופות.
למרות זאת, גם הכיס של המשתכרים שכר גבוה יותר ייפגע קשות: אולי נצליח להעביר את העגלה בקופת הסופרמרקט, אבל נקצץ בחופשות, בשיעורי עזר לילדים, בחוגים, במסעדות ועוד - מכאן הדרך לאבטלה גוברת (רק מהדוגמה האחרונה אפשר להסיק שיהיו פחות עובדים במשרדי נסיעות, במתנ"סים ובענף המסעדנות), העוני מעמיק, אתו גם הפשיעה - והחברה הישראלית תיסוג כמה צעדים לאחור במדד הקרבה למערב שאנו כה משתוקקים אליה.
בתחילת ההידברות בין הממשלה להסתדרות עוד דרשה האחרונה "קיצוץ תמורת ויתור". כלומר: רוצים שנוותר בשם השכירים במשק? בסדר, אנחנו מבינים שיש מלחמה ושצריך להירתם, אבל קודם תראו לנו נכונות גם לקיצוץ במספר השרים או בכספים קואליציוניים.
מה קרה עם הסעיף הזה? בשתי מילים: מראית עין. הממשלה תבחן קיצוץ במספר השרים (שלא יקרה לעולם, בטח לא ברמה הנדרשת) ובאשר לכספים הקואליציוניים? אל תצחיקו את גולדקנופף, גם לא את סטרוק.
35 במאי
ומה עם מאי גולן, למשל, שפרס יקיר המדור יישלח לביתו של כל מי שיצליח להיזכר בפעולה אחת שנקטה כדי לקדם שוויון חברתי בישראל (התחום שעליו היא ממונה): אולי משהו לדרוזים שמוסרים את נפשם על הגנת המדינה? אולי משהו לזכויות נשים, שמורחקות בשיטתיות ממוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים? אולי משהו לקידום החברה הערבית שנקרעת בידי ארגוני פשיעה, ביחד עם המשרד לביטחון פנים?
גולן היא כמובן רק דוגמה לשר או שרה שאפילו לא מתיימרים להראות שהם עוסקים בקידום העניינים שעליהם הופקדו, אלא רק מלבים את המחלוקת הפוליטית.
למה הם חשובים לראש הממשלה? לא רק כדי להבטיח את הישרדותו הפוליטית במובן הישיר של הצבעות במליאת הכנסת, אלא בעיקר כמסך עשן - פרובוקטורים-בשקל שתפקידם הוא לצעוק "סמול סמול" מעל כל במה, כדי שבעודנו מחפשים את האויבים בתוכנו, לא נשים לב שמישהו סילק לנו את הארנק.
הדברים נכתבים בעת הזו שבה יש בישראל ממשלה שאיבדה לחלוטין את הבושה - ונפטרת עתה גם מאחרוני הבלמים שמנעו ממנה לחמוס לגמרי את הקופה הציבורית. אבל גם על הממשלה הקודמת, שלפחות מהבחינה הכלכלית הייתה טובה בהרבה (מדהים ממרחק של כמעט אלפיים נרצחים ונופלים ושתי הורדות דירוג אשראי, להיזכר כיצד בתעמולת הבחירות של הממשלה הנוכחית כיכבו הבטחות לשיפור הביטחון האישי ומלחמה ביוקר המחיה... מטורף, נכון?), רובץ חטא ענק של שימוש בציניות פוליטית כדי להכשיר את שוד הקופה הציבורית.
אני מקווה שדוגמה אישית קטנה תיסלח לי, אבל אני עדיין זוכר איך כאשר הוקמה ממשלת האחדות למלחמה בקורונה, זאת שהקמתה קרעה את כחול-לבן לשניים (כן, אני יודע שקצת קשה לזכור, אבל אנא השתדלו - זה באמת לא היה כל כך מזמן, פחות מחמש שנים!) הדהד מי שהיום הוא יו"ר האופוזיציה, ציוץ שלי שבו נכתב: "אתמול בלילה התקשיתי להירדם, אז החלטתי לספור שרים".
הדברים לא נכתבים כדי להאדיר את הדאחקה - הבינונית במקרה הטוב - אלא כדי להפנות את המבט לממשלה שהקים (בראשות נפתלי בנט) ושכללה בערך את אותו מספר שרים.
מה היה הנימוק? מוכרחים להביס את נתניהו. כלומר - "תראו, הנה ביבי" צעקו לנו - והחלק שרואה בו אויב מבפנים, הסכין עם כל האיוולת הפוליטית הזאת שהצמיחה לנו שוב ממשלה עם שלושים ומשהו שרים. השרץ הוכשר באמצעות "רק לא ביבי".
למה? כי כשמדובר בחיים על חשבון הציבור, אין ימין או שמאל, אין רק ביבי או רק לא ביבי. החובה הראשונה של מי שמכונים "נבחרי ציבור" בישראל (על אף שרק מקצתם מוכרים לבוחרים שמכירים לרוב את ראש הרשימה וכמה מהשמות הבולטים בה), היא למקורבים שלהם, לספונסרים שלהם ולכיס שלהם, שיונק מהכיסים של כולנו.
נחזור לאסי מסינג שיסיים את תפקידו במשרד האוצר: הוא החל לכהן בימי כחלון ובלם בגופו ממש הוצאות כספים שלא עלו בקנה אחד עם הוראת החוק. למעשה, הוא בסך הכל עשה את עבודתו. בסערה הפוליטית שבה סומנו כאויב, נדמה שנשכח מעט תפקידם העיקרי, אולי היחיד, של המכונים יועצים משפטיים: לומר לממשלה או לשר הממונה מתי תכניותיו הן חוקיות ומתי לא.
מדובר בתפקיד מקצועי, א-פוליטי, אפילו טכני במהותו, גם אם כזה שקולע את המכהן בו לעין הסערה. בפרפרזה על שייקספיר: חוקי או לא חוקי, זאת השאלה. השאלה היחידה אגב.
אז מדוע סומנו היועמ"שים - מהבכירה שבהם ועד לאחרון המכהנים במשרדים השונים כאויב, כשמאל (בשבתו כ"סמול") ולפעמים אף כבוגדים של ממש, משת"פים של האויב?
מדוע נשפך דמם של מי שבסך הכל מונו כדי לפרש את הוראות החוק במשרדי הממשלה השונים? ובכן, כל המתקפה הזאת שהיא חלק מהשמן על גלגלי "הרפורמה המשפטית" נועדה רק כדי לקצר את הדרך בין זרועם החמדנית של השרים, בראשות ראש הממשלה, אל הכיסים של כולנו.
בלי חוקים
כן, לו היינו מדינה נורמלית היינו יוצאים להבעיר את הרחובות ולדרוש מערכת פוליטית שלא תראה סמולנים או ביביסטים מאחורי כל עץ רענן ותחסל כל דיון ענייני בנושא חשוב, רק בשם המחלוקת הפנימית.
לפיכך בפעם הבאה שפוליטיקאים ידברו אתכם במתק שפתיים על "קרע בעם", בעודם עושים כל שלאל ידם כדי להחריף אותו, תזכרו - זה לא עולה לנו "רק" במחיר דמים של ארונות עטופים בדגלי ישראל או בחטופים שגוססים במנהרות, גם מקץ 14 חודשי לחימה. זה עולה לנו גם בכסף, בהרבה כסף - העיקרון היחיד שמחבר פוליטיקאים מימין ומשמאל באמת.
אסי מסינג, היועץ המשפטי של משרד האוצר, הוא רק דוגמה לעוד בלם שהוסר מהדרך: לא כדי "למשול" כהבטחת הסרק של מי שהעבירו את החוק שיאפשר את הדחתו, אלא כדי לגנוב. לגנוב בחסות שיטה שבה זהות הגנבים אולי משתנה מעת לעת, אבל זהות הקורבנות לעומת זאת, לעולם נשארת.