תהיי ענייה ותשתקי: התקציב שפוגע בנשים נדון בלעדיהן

יהיה מי שיטען שאף פעם לא היה קל להיות אישה, בוודאי לא אישה יהודייה: "אישה עברייה מי ידע חייך? בחושך באת ובחושך תלכי... תהרי, תלדי, תיניקי, תגמולי, תאפי ותבשלי ובלא עת תיבולי..." כתב יהודה לייב גורדון כבר לפני כ-150 שנה, על חיי הנשים היהודיות תחת הממסד הרבני (בפואמה שמספרת על התעמרות הרבנים באישה עגונה, בגלל שהצ'ופצ'יק של האות י' היה חסר במסמך).

כן, גם זאת, למרבה הבושה, היא מסורת יהודית שמדירה נשים ממוקדי קבלת ההחלטות לגבי גורלן, רק שאת שירת יל"ג לא תמצאו במערכת החינוך בישראל. לכו תדעו, אולי "חיזוק הזהות היהודית" הזה עוד יכניס לנשים רעיונות לראש...

למה נדרשנו לפתע לשירה עברית? כי אי אפשר היה להביט בתמונה שפרסמה ההסתדרות, לאחר סיום המשא ומתן עם האוצר, שהניב הבנות שיאפשרו את העברת תקציב 2025 על דעת נציגי העובדים, ללא מחאות מצד ציבור השכירים במשק - ולא לחשוב על יל"ג.

מי בתמונה? מימין לשמאל (וגם משמאל לימין) רק גברים מלוא העין. גברים שמחליטים על עניין שהוא קריטי לכל עובד במשק, אך יותר מכל לנשים.

לפני יותר מחודש, עת החלו דיוני התקציב, הזדרזו כמה ארגונים חברתיים ומקצועיים, רובם ארגוני נשים, כדי למחות על העובדה שבין הגזרות הכלכליות שגוזרת הממשלה על הציבור העובד בישראל, יש בעיקר כאלה שפוגעות בנשים.

במכתב פורטו אחת לאחת הפגיעות בנשים עובדות, פגיעות שמסתתרות תחת סעיפים ענייניים לכאורה, כמו: צמצום עיוותי מס, תמיכת המגזר הציבורי בהתמודדות (עם צרכי המלחמה), גביית דמי ביטוח לאומי, הקפאת השכר הממוצע ועוד.

ככתוב, על המכתב חתמו שורה של ארגונים, ביניהם: חוזה חדש, נעמת, עבודה שווה, ווי פאואר, הפורום למשפט, מגדר ומדיניות חברתית, מדונה, עו"סות דמוקרטיה, לא עומדות מנגד, נשים לגופן, דירקטוריות מובילות שינוי, רוח נשי, בונות אלטרנטיבה ועוד.

לא נדרש עתה לכל סעיף וסעיף, אבל בגדול קבל המכתב על כך שבמסגרת ההצעות שמתגבשות סביב תקציב המדינה, המוטה-מלחמה (מטבע הדברים) יש כאלה שיפגעו בעיקר בנשים. למה בעיקר בנשים? כי הן אלה שנמנות על מקבלות השכר הנמוך במגזר הציבורי. כלומר - מראש נמצאות בתחתית שרשרת המזון - ועתה יוחמר מצבן.

בטרם נמשיך, צריך להיות הוגן גם כלפי ההסתדרות, שכן מדובר בגוף שעשה ועושה לצמצום הפער המגדרי בישראל. חלק מההישגים שהם תולדה של ההבנות עם האוצר, מנעו פגיעה קשה עוד יותר בציבור השכירים בישראל ובכלל זה גם בנשים.

זאת ועוד, או אולי נכון יהיה יותר לכתוב: "זאת ועו"ד" - למרות שלא נכללו בתמונה, היו שתיים מהבכירות בהסתדרות: יו"ר אגף הפנסיה, עו"ד מיה פרי אלתרמן וראש הלשכה המשפטית של האגף לאיגוד מקצועי, עו"ד חנה שניצר, חלק מצוות המשא ומתן.

יחד עם זאת, התמונה מדברת בעד עצמה: בסופו של דבר חבורה שמורכבת מגברים היא זו שדנה בעניינים שיש להם השפעה בעיקר על נשים.

אפשר היה לפטור את כל זאת בקלות יתרה, אלמלא היה מדובר בתופעה נוראית שמעמיקה - לא רק במשא ומתן על הסכמי השכר במשק, אלא בכלל, בחברה הישראלית - ויש שיאמרו גם בעולמית.

השוויון המגדרי שנבט כרעיון בשלהי המאה ה-19, תפס תאוצה בין מלחמות העולם (בין היתר כתוצאה מהשתלבות נשים בשורה של תפקידים "גבריים" כחלק מהמאמץ המלחמתי) וביתר שאת, עם עליית הרוח הליברלית-דמוקרטית שאחרי מלחמת העולם השנייה, המהפכה המינית של הסיקסטיז - וכמעט עד ימינו, נלחם עתה על חייו.

חלק מחברי הממשל החדש של נשיא ארה"ב הנבחר, דונלד טראמפ (שלא לדבר על האיש עצמו) הם שונאי נשים מובהקים. רק שאלה הן הצרות שלהם. כאשר בוחנים את המצב בישראל: מאולפני הטלוויזיה (שם עוד נעשה מאמץ ללהק נשים לפאנלים השונים, שמורכבים לרוב מגנרלים בדימוס) ועד לשולחן הממשלה ומליאת הכנסת.

מנו בבקשה את הנשים במוקדי קבלת ההחלטות (לאו דווקא הפוליטיים, אלא גם הניהוליים-מקצועיים, כמו למשל דירקטוריות בחברות ממשלתיות וציבוריות) וראו איך המספר צונח כמעט בכל אשר נפנה. זאת לעומת מספר הגברים במוקדי קבלת ההחלטות, שרואים בנשים בעיקר מכונות ייצור לתינוקות או אולי מפרנסות בשכר רעב בני זוג בטלנים-למדנים (כמו בקרב חלק גדול מהיהדות החרדית).

אפשר היה להרחיב את היריעה ולדבר על חוקי המשפחה בישראל שמותירים את ההכרעה בידי ממסד רבני שאבד עליו הכלח, בידי דיינים גברים שמפרשים את החיים המודרניים בכלים בני מאות שנים, אבל אנחנו התכנסנו הפעם כדי למחות נגד הפגיעה הכלכלית, שהיא בהכרח גם פגיעה מעמדית.

יהיה מי שיאמר שכך הוא הדבר גם במגזר הפרטי, שאפילו בשפיץ הליברלי שלו יש מיעוט של יזמיות הייטק למשל לעומת יזמים-גברים. זה נכון כמובן, אבל שם לפחות, עד לפני כמה שנים היה נדמה שהמצב הולך ומתאזן - גם אם לא מגיע כמובן לשוויון. האיזון הזה ספג מכה, שעתה נוספת עליה גם מכה כלכלית. כן - נשים מוכות אנחנו יודעים לייצר.

קרוב ל-150 שנה חלפו מאז פרסם יל"ג את "קוצו של יוד" - ולפעמים מייאש לגלות עד כמה מעט השתנה ביחס מקבלי ההחלטות לנשים.