אחינו החרדים, זוהי שיחת "יחסינו לאן"

שלום לאחי החרדים. אני כותב לכם באופן ישיר, כי בכל פעם שאני מנסה לנסח מסר שיעבור דרך התקשורת אתם חושדים בי ב"שנאת חרדים", וזה ממש לא המצב.

כדי שלא להעמיד את העימות בינינו במרכז העניינים, בואו נצא תחילה לטיול קצרצר ברחבי המזרח התיכון: לבנון כמרקחה, ובסוריה נפל משטר אסד ולא ברור אלו פנים תלבש סוריה החדשה. בעזה נרקמת אולי עסקת חטופים - ובכל מקרה הלחימה שם טרם הסתיימה.

עם שכנותינו בדרום ובמזרח, מצרים וירדן, העסק נראה די יציב, אבל בשבוע שבו נופלת שושלת אסד שהחזיקה מעמד בשלטון מאז נובמבר 1970 (למניינם), כלומר 54 שנים, קצת מסוכן לסמן כאן משטרים אחרים כיציבים.

זו לא סקירה למטרות שיפור ההבנה המשותפת שלנו בנושאי חוץ וביטחון, אלא רק הוכחה לכך שהמציאות בפריפריה הישראלית היא כאוטית. לא ניכנס כאן לוויכוח הפילוסופי (המעניין לכשעצמו) האם הכאוס הזה הוא הוכחה לקיום מלכות שמיים או להעדרה, אבל בעולם הגשמי, זה שבתוכו אנו מנסים לשרוד, זה הופך את התכנון לקשה מאוד, בעיקר את התכנון הכלכלי.

אני מכיר את הגישה האמונית לכסף לפיה קודם כל עושים מה שצריך ואז שמים את מבטחך בשם יתברך שימציא כבר איזו הצלה, אבל מה לעשות שזה טוב כאמונה ליחיד או לקהילה, למדינה שמתכננת את הוצאותיה בקפידה, במסגרת תקציב חדש, זה פשוט בלתי אפשרי.

אני לא מאשים אתכם בחיים על חשבון המדינה, אפילו במקומות שבהם זה מתקיים. זאת בעיני אשמת המדינה שאפשרה זאת, שהרגילה ציבור שלם שלא לשאת את לומדי התורה על כפיה של קהילה עובדת ומפרנסת (כמו בקרב רוב קהילות ישראל בעולם), אלא להטיל את האחריות למימון צרכיה של קבוצה שלמה בעם ישראל על חלק אחד של האוכלוסייה.

רוצה לומר, אין בינינו "דם רע", אבל יש בהחלט צורך לגבש פתרון, שכן אתם האחרונים שיש להם אינטרס שמדינת ישראל תקרוס כלכלית - והיא קרובה מאוד לכך.

בשנים כתיקונן היינו עוד יכולים להעמיד פנים שאנחנו מסוגלים - מסוגלים לאבד מחצית משכרנו עבור מדינת ישראל, שמצידה העמידה פנים שהיא יכולה להסתפק בסכום הזה כדי לענות על כלל צרכינו: בביטחון, בחינוך, בבריאות, ברווחה ועוד. לא עוד.

כשממקדים את הביקורת בכם מדברים בעיקר על השירות הצבאי, אבל לא רק בנק הדם הוא שחסר, אלא גם בנק הדמים ("דמים" במובן כספים): לא רק חיילים דרושים לצה"ל התשוש מכדי לשמור על ביטחוננו לאורך זמן, אלא גם המינוס בבנק חונק אותנו.

בביקורת כלפיכם יש משהו לא הוגן. המדינה הזאת מבזבזת מיליארדים על תקציב ביטחון לא מפוקח דיו. מצד אחד הוא למטרה הקדושה של שמירת עם ישראל, אבל מצד שני, בהיעדר פיקוח, הוא מנותב בחלקו למטרות מיותרות.

זאת ועוד: כספי הציבור מתבזבזים גם במוסדות המדינה, שלא כולם קשורים אליכם והולך לאיבוד במנגנונים מנופחים כמו חלק מהשלטון המקומי ועדי עובדים חזקים מדי ועוד. רוצה לומר - הפניית האצבע אל החרדי כמקור לצרותיה הכלכליות של מדינת ישראל היא מגונה בעיני.

אפילו מערכת החינוך הנפרדת שלכם היא בעיני לגיטימית. כן, הייתי רוצה מאוד שתלמדו בבתי הספר שלכם גם מקצועות שיאפשרו לרוב הבוגרים, שאינם מסוגלים להיות עילויים בתורה, חיי רווחה ותרומה לקהילה, אבל אם אתם רוצים לדון את ילדיכם לחיי דלות בשם האמונה שהסכנה טמונה בידיעת אנגלית או במשוואות עם שני נעלמים, שיהיה לכם לבריאות. באמת.

הבעיה מתחילה כאשר אתם עושים פעולה כפולה: מצד אחד מבקשים ממני, אזרח ישראלי שאינו חרדי, לתמוך כלכלית במפעל החינוך העצמאי שלכם, ומצד שני אתם מפגינים ברחובות עם שלטים שעליהם כתוב: "נמות ולא נתגייס". כן, אני יודע שזה לא כולכם, אני יודע שקרוב למחציתכם עובדים, חלק מכם מגיע, אפילו בניכוי כל קצבאות הילדים, לסף המס ואף מעבר לו. ובכל זאת, שום שותפות לא יכולה להתקיים כשצד אחד רק לוקח, אבל לא נותן.

במשך הזמן שיננתם לעצמכם ולנו שאתם כיפת הברזל מעל ראשי כולנו. אני מכבד את הגישה הזאת בחלקה, אבל בעולם שלנו, מה לעשות, צריך גם כיפת ברזל אמיתית, לא רק רוחנית - וזו עולה כסף, אפילו המון כסף.

כדי להראות לכם שפני לשלום, אני לא דורש שמחר תתייצבו בבקו"ם בהמוניכם ותדרשו להתנדב לקרבי (אם כי זה היה כמובן צעד בונה אמון). אני גם לא מצפה שתתחילו ללמד דרדקים בני שש את לוח הכפל (על אף שגם זה היה מועיל הן לחברה והן להם). אני רק רוצה שתחשבו קצת עם עצמכם.

בחברה החילונית קוראים לזה שיחת "יחסינו לאן?", כלומר - השיחה שמתקיימת בין שני בני זוג שלא נישאו בשידוך ומבקשת לברר האם הם מתקדמים לקראת חתונה ומיסוד הקשר, או שמא נפרדים.

למה דווקא עכשיו? כי יש מלחמה וחוסר יציבות והגירעון שמבקש שר האוצר לאשר בתקציב החדש הוא כבר 7.7%, הרבה מעל לסביר - ומילא זה: אם יתפתח עוד קצת, הרי שיהיה מדובר בסכנה קיומית לא פחות מנשק בלתי קונבנציונלי בידי המורדים שהשתלטו על סוריה.

כלומר, תקציב המדינה שבימים כתיקונם היה יכול לספק לכם מיליארדי שקלים, זקוק עתה לניעור רציני - ואי אפשר שתקציבים חיוניים כמו תקציבי המוסדות להשכלה גבוהה למשל, יהיו היחידים שישלמו את המחיר.

אז יחסינו לאן, אחים יקרים? אם אתם רוצים שזה ייגמר בפרידה, אנחנו נצטער אבל נתמודד - אתם לעולם לא תשרתו בצבא שלנו (למשל) ואנחנו לא נדרוש מכם למות חלילה, כמו שכתבתם על השלטים בהפגנות, אלא רק נודיע על הפסקת התמיכה הכלכלית.

לעומת זאת, אם אתם רואים עתיד ליחסים הללו, כדאי שתציגו עכשיו חלופה משלכם למצב הקיים, כי מה שקורה כרגע פשוט לא יכול להימשך: אלה לא אתם, אלה לא אנחנו, זאת פשוט המציאות שמכריחה אותנו לחשוב על התנאים למיסוד הקשר הזה, במקום להמשיך ולחיות בחטא.