הנה משהו על הדבר הבא בכלכלה העולמית, התחום שמי שישקיע בו היום - ירגיש ביום מן הימים כמו פורסט גאמפ, שחשב שהוא משקיע בפירות עת קנה מניות של "אפל" בראשית דרכה.
מדובר בדבר שיהיה כל כך חם, כל כך לוהט, עד שסבים יספרו אודותיו לנכדיהם, ברוח אגדות הנדל"ן שמסתובבות בינינו היום: "בשנות החמישים הציעו לי לקנות חצי מרמת השרון תמורת מאה אלף לירות".
מהו אותו דבר שמאפיין את ההשקעה שתניב רווח אדיר שכזה בעוד 20-30 שנה? ובכן, ששש... אל תגלו, אבל אף אחד לא יודע מהי.
אתם יודעים מה? אנחנו במצב רוח טוב היום, אז הנה עוד טיפ שלא יעזור לאף אחד מאתנו להתעשר: העובדה שאף אחד לא יודע כרגע מהי אותה השקעה (אחד יגיד "ביטקוין", השני יצעק "רמאות" - ויקרא לנו להשקיע את ממוננו באנרגיה מתחדשת. "נוכל", יפסוק השלישי - "רק בינה מלאכותית!" וזה שאחריו ילחש על אוזנך, רגע אחרי שאותו שלישי יפנה את גבו - "עזוב אותך מהקשקושים - תשקיע במחשוב קוונטי, זה העתיד בן אדם"), לא אומרת שבעוד 30 שנה לא יילכו בינינו כאלה שיצביעו עליהם, עת ירדו ממטוסם הפרטי, כמי שחזו את העתיד וראו את הנולד.
העניין הוא כזה: אם ניקח את כל הנושאים דלעיל - ואבהיר מראש שאין לי אפילו הבנה קלושה באחד מהם - נפדה את החסכונות הצנועים שלנו, אולי אפילו נמכור את הדירה - ונשקיע בתחום הנכון, נבטיח חיי עושר לניני-נינינו.
מצד שני, בהנחה שנעשה כן ונבחר להשקיע באחת מתוך ארבע החלופות האלה, לפחות שלושה מתוך ארבעה מאתנו יפסידו את כספם עד לשקל האחרון...
אשר לרביעי: הוא לא יסתפק בממון, יקים בית השקעות וימנף את מעמדו כגורו בעל מגע הזהב, זאת למרות שהוא בסך הכל הימר נכון.
יציבות היא שם המשחק
שלא כמו התורה, לא כנגד ארבעה בלבד דיבר הטור הזה, אלא גם על החבר החמישי שלהם, זה שהוא הרבה יותר קרוב לכולנו.
הוא לא התפתה להמר על אחד התחומים שיזניקו את האנושות קדימה, אלא הסתפק בהשקעות סולידיות יותר, חסך משכרו הנאה כשכיר, רכש דירה, מכר ברווח שהספיק לשתיים קטנות יותר - וכך התגלגל הלאה, כדי להוריש לילדיו יותר משקיבל מהוריו (התכנון הכמעט בלתי אפשרי במציאות הנדל"נית של ימינו, שטורד מאוד את מנוחתו של מעמד הביניים הישראלי).
החמישי הוא החשוב ביותר: מתעשרים, שעל כל אחד מהם בערך 20 פושטי רגל, תמיד היו ויהיו. מה שמניע את הכלכלה קדימה הוא שאיפתו המתמדת של המעמד הבינוני לשדרג את חייו. זו נשמת אפו של הקפיטליזם ומנוע הצמיחה הנעלם שמאפשר לכלכלה לגדול ולא להתכווץ. החמדנות, זו שמובנית וזו שהוטמעה בנו ומטופחת בידי התקשורת ועולם הפרסום, היא שמניעה את הכלכלה קדימה.
הבעיה היא שהלך הרוח הזה, מאיץ הצמיחה שכמוהו כחלבון חיוני לאורגניזם הקפיטליסטי, חייב יציבות.
למה? כי בבסיסו עומד מעין חוזה בלתי כתוב עם הממסד, לפיו אם תלך בתלם, למשל במקרה הישראלי: בתלם של יסודי, תיכון, צבא, עבודת דחק, תואר ראשון, התנסות מקצועית קריירסיטית ואחר כך קידום, אולי תואר שני - ומינוי לתפקיד בכיר אף יותר... ובכן, אם תפסעו בנתיב הזה, תשקיעו ותתמידו, לבסוף גם תגיעו.
אולי לא תתעשרו, אבל לפחות תבטיחו לעצמכם ולמשפחתכם עתיד של חיי נוחות.
בניואנסים כאלה ואחרים, זאת המסגרת שעליה בנויה השיטה וככזו היא זקוקה ליציבות. המדדים בשוקי ההון ברחבי העולם, הפכו לסיסמוגרפים הרגישים שמתעתדים כל סטייה מהיציבות הזאת. שוק ההון (ושער המטבע המקומי) מתגמלים על יציבות ומענישים על חוסר ודאות.
רק שבני האדם נוטים ללכת בתלם רק כאשר הוא מבטיח להם שיגיעו ליעד טוב יותר (ואם אפשר גם שייהנו קצת מהדרך). לא במקרה החלה היציבות העולמית ששוררת מאז מלחמת העולם השנייה - וביתר שאת מאז תום המלחמה הקרה בגלגולה הקודם, להתערער.
זה לא קורה מפני שאנשים הופכים לשמרנים יותר או ליברלים יותר, לשוחרי שלום או לאומנים, לדתיים יותר או פחות - כל אלה הם רק ביטויים של ערעור על העיקרון הבסיסי. דרכי מילוט למה שנתפס כעתיד טוב יותר על ידי אדם שהבין שבשיטה הקיימת הוא עתיד להוריש לילדיו פחות משקיבל מהוריו.
מעמד בינוני הולך לאיבוד
הגלובליזציה למשל, היטיבה עם לא מעט יצרנים, שעברו לייצר בעולם השלישי והמשיכו למכור כרגיל - בעיקר לפינה הצפון-מערבית של מפת העולם, אבל היא הפכה גם את חיי בני המעמד הבינוני-נמוך לבלתי נסבלים:
מבודפשט ועד ליסבון, מתל אביב ועד לסן-פרנסיסקו, ראו רבים כיצד משקיעים זרים או מתעשרים חדשים, מטיסים מעלה את מחירי הדיור, באופן שהופך אותם לחסרי סיכוי ל"סדר" את הילדים בחיים.
מתחת לדירות היוקרה צצו קומות מסחר עם חנויות שבהן אין להם די כסף לקנות או מסעדות שהחשבון הממוצע בהן הוא כשכר של שבוע עבודה שלהם.
מצד אחד, כל זה בא עם הזדמנויות שמביאה עמה צמיחה: אין מתעשר שלא זקוק לנהג, למסעדנית, למעצב שיער או למאמנת כושר, לאנשי חינוך מעולים לילדים, שלא לדבר על יועצים משפטיים, רואי חשבון ועוד.
מצד שני כל זה בא גם עם צמצום ניכר בשירותים הציבוריים, שהרי אין דבר שנוא יותר על עשירים שמרגישים שעשו זאת בעצמם, מאשר לשלם דרך מיסיהם את תקציבי הרווחה של מי שלשיטתם אינם מתאמצים מספיק (שהרי לדידם, הם עצמם ההוכחה שכל אחד יכול...).
כך גדל הפער ועם היחלשות של מערכות ציבוריות כמו רפואה או חינוך, קטנות גם האפשרויות לצמצם אותו, התסכול מצד מי שמרגישים שהשיטה אינה משרתת אותם יותר גובר, ומביא לאי יציבות פוליטית.
אי-יציבות פוליטית לא חייבת להתבטא בהפיכה כמו זו שראינו מתחוללת כבר כ-13 שנים בסוריה (ושהתפרצה בשבוע שעבר). למעשה, לרוב היא מתבטאת בדרכים מקובלות הרבה יותר, למשל עלייה של מנהיגים כטראמפ, פוטין, ארדואן, נתניהו, אורבן ואחרים - מברזיל ועד לפיליפינים, מהרפובליקות המזרחיות בפאזל הגרמני ועד למדינות הדרום בארצות הברית.
נכון שלכל מקום כזה ניואנסים משלו, אבל בגדול - בכל הדוגמאות שניתנו לעיל, מדובר במנהיגים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות או "כמו-דמוקרטיות" (כלומר, נבחרו כחוק ואז שינו אותו כדי להבטיח בחירה-מחודשת, קצת פחות דמוקרטית, כמו שניסו לעשות לפני כשנתיים בישראל תחת מסווה של "רפורמה").
התהליך מזין את עצמו: הבוחרים מצביעים נגד השיטה ומעלים לשלטון סוכן כאוס. כתוצאה מכך מורע המצב, אבל באופן פרדוקסלי גוברת גם הכמיהה למנהיג חזק שיעשה סדר... כך גם ברמה הגלובלית, שכן לא אחת מבקשים מנהיגים להפנות את עיני הבוחרים מהמצב הפנימי הרע לעבר אויב מבחוץ.
כך מלחמות פורצות (ע"ע הפלישה הרוסית לאוקראינה), תקנות לשעת חירום נחקקות - ומכאן ועד לשבירת השיטה שמבטיחה את עתיד כולנו, הדרך קצרה.
היה ניסיון להפסיק את הדינמיקה האנושית הזאת לאחר שהעולם הגיע לנקודת השפל שלו במלחמת העולם השנייה, אבל בשנים האחרונות נדמה שהניסיון הזה, כבר כמעט בן 80, שהציב בלמים כדי להציל את להציל את הדמוקרטיות מעצמן, הולך ודועך אל עולם שמזכיר יותר ויותר את המצב באירופה של שנות השלושים.
בינתיים, בישראל - משחק סכום אפס
עכשיו ניקח את כל זה לישראל, שלה מאפיינים ייחודיים משלה - כמו איומים אמיתיים מבחוץ (בחלק הרע של המשוואה) או לכידות פנימית גבוהה (בחלק הטוב שלה) ונראה איך הפכה הרולטה הזאת, שבה במדינות אחרות מתלבטים בין השקעה באנרגיה מתחדשת להשקעה במחשוב קוונטי, לישראלי שמתלבט בין לקחת משכנתה כדי לרכוש דירת שלושה חדרים באזור סביר במרכז הארץ (נניח בשווי של כשני מיליון שקלים) או לחפש את עתידו במקום אחר בעולם, רצוי במדינה שבה סכום כזה יסדר לו התחלה כלכלית נוחה.
מי שיסתובב קצת ברחבי המעמד הבינוני-גבוה, או לפחות בזה ששואף להיות כזה - עמוד השדרה של המדינה הדמוקרטית כפי שלמדנו להכיר אותה, יגלה בעיקר בלבול ומבוכה.
מצד אחד ישראל עשויה לצאת מהמלחמה, בסבירות גבוהה, לעבר צמיחה מואצת שתזניק כמעט כל השקעה מקומית. מצד שני היא משנה את פניה באופן שהופך את חיי הליברליים הפרוגרסיביים (אם המילה האחרונה עדיין חוקית), לנוחים פחות, עד לחשש משינוי פני המדינה, שהוא תולדה של חברה שמתנהלת ללא חוקה.
ישראל היא מדינה שבה השיח הציבורי מתנהל כמשחק סכום-אפס שבו רווח של ציבור אחד הוא בהכרח ההפסד של ציבור אחר, מפני ששניהם לא מסתפקים רק בשינוי בד' אמותיהם, אלא מבקשים להחיל את "צדקת דרכם" על הפרהסיה ועל הכלל.
ומילא זה, ההתדרדרות של מערכת החינוך ועליית כוחות שמבקשים להחזיר עטרה ליושנה (מזכיר את MAKE AMERICA GREAT AGAIN) לא מנבאות לישראל עתיד מזהיר, למרות פריחה אפשרית בשנים הקרובות.
אז ביטקוין או בינה מלאכותית? דירת שני חדרים בגבעתיים או שלוש דירות באתונה? התנדבות לעוד סבב של מילואים או רילוקיישן? ואם תרצו אפשר להמשיך ולתהות: האסון הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה או ניצחון מוחלט? אפקט הדומינו של משטר אסד יפזר את ציר הרשע (כך נראה בטווח הקצר) או יגרום לעלייתו של חדש (כך החשש לטווח הארוך)?
שני דברים אפשר להבטיח כבר עתה - ולמרבה הצער שניהם לא יהפכו אותנו לחכמים יותר:
הראשון הוא שאף אחד, כולל המומחים הגדולים ביותר, לא יודע מה יילד יום.
השני הוא שבעוד 20-30 שנה יהיו בינינו כאלה שיחגגו את העובדה שראו את הנולד, למרות שברוב המקרים מדובר במי שבסך הכל הימרו נכון. אז הנה עוד סיבה להתעשר - אם לא תדאגו לרווחתם בירושה, הנכדים שלכם יתפתו להשקיע אצל אותם מהמרים את הכסף.