הצעירים יברחו כשהם יבינו: זה האיום האמיתי על עתידנו

תגידו מה שתגידו על השנתיים האחרונות לחיינו כאומה, אבל הם הציבו אותנו מול המראה. לא מעט נושאים שנדחקו מעל לסדר היום, מהנושא הפלסטיני שקיווינו שאפשר לעצב מחדש את מפת המזרח התיכון בלי לפתור אותו, דרך שאלות כמו שוויון בנטל, דת ומדינה, שלטון הרוב מול מערכת האיזונים והבלמים שמגבילה אותו ועוד.

על כל אלה נוספו נושאים שעל הפרק: החטופים, שיקום העוטף, הבטחת שיבת תושבי הצפון לבתיהם - וכך הלאה, עד לגזרות האוצר החדשות (שנמצאות כבר מעבר לפינה) ומשפט נתניהו.

מדברים על סרבנות, מדברים על בריחת מוחות, על הגירה (אפילו הרב הראשי הספרדי בדימוס, איים בגל הגירה של בני הישיבות), אבל בין כל אלה מאבדת ישראל את אחד היתרונות שאפשרו לה להפוך, כנגד כל הסיכויים, למובילה עולמית בכל מני תחומים.

הרשו לי להעלות מחדש את הביטוי שנראה עתה כמו דבר דואר שהגיע באיחור, "סטארט-אפ ניישן". מה גרם לנו להיות כאלה? ובכן, לא נחטא לאת אם נקבע שהתקיים כאן שילוב מבורך בין למדנות בתחום המדעים לבין החוצפה הישראלית, זאת שמבקשת לקצר כל תהליך ולעקוף כל תור.

כשזה קורה בנתב"ג או בקופת חולים, פורצות קטטות, כשזה קורה בתחום המחקר והפיתוח, נולדים סטרטאפים. מה היא אפליקציית "ווייז" למשל אם לא הניסיון לפתור את הוויכוח המגדרי הקלאסי שהתנהל בכל רכב משפחתי בדור הקודם לאמור: "למה לא תעצור, תשאל מישהו?".

החוצפה הישראלית, במובנה החיובי, לא נולדה בחלל ריק. היא תולדה של חברה לא מעמדית בעליל, כזאת שבה אין היררכיה חברתית שמגבילה את המעבר בין העשירונים הכלכליים. לא נעמיד פנים חלילה שהמצב מושלם. הוא רחוק מזה, אבל גם אם נותרו פה ושם שאריות של אפליה עדתית, מגדרית, לאומית ועוד (ולמען הסר ספק, אין להקל ראש בכל אלה), עדיין הייתה ישראל מקום שבו כמעט לכל אחד היה סיכוי שווה להתקדם, גם אם נולד לסקטור מוחלש.

אין מדובר בהתרפקות על העידן הסוציאליסטי, בכמיהה לשוויון מוחלט (שהיישום שלה בשטח, לא בישראל, נגמר תמיד במרחץ דמים), אבל יש כאן בהחלט געגוע לקפיטליזם שפוי, זה שאומר משהו כמו (נקווה שהסטריאוטיפיזציה תיסלח) טוב שיש וילה בסביון בצד אחד ודירת שיכון בעיירת פיתוח בנגב, בצד שני, כל עוד השיטה מעניקה סיכוי למי שגדל בדירת שיכון בעיירה בנגב, להגיע - בלי קיצורי דרך - אל הווילה בסביון.

למה הכוונה ב"בלי קיצורי דרך"? לשימוש בכלים המקובלים: לימודים ביסודי ובתיכון, שירות צבאי (צה"ל היה מוליך חשוב במוביליות החברתית בישראל), לימודים אקדמיים ונכונות לעבוד קשה. כאשר הכלים האלה נשברים, הרי שלרשות מי שמבקש לפלס את דרכו מעשירון לעשירון, עומדים כלים קצת פחות מקובלים כדי לקצר את הדרך.

החוזה הזה בין רוב אזרחי ישראל למערכת ההפעלה שלה (לא רק מוסדות המדינה, אלא גם למשל עולם העסקים) הופר, ולמרות שלא מקובל למנות את הפרתו בין הסכנות הקיומיות למדינת ישראל, הרי שמבלי שנשים לב מתפתחת כאן חברה חולה.

אפשר ללמוד על כך מההודעות שמפרסמת מעת לעת רשות המסים. אני מתכוון לאלה שכולנו קוראים בשקיקה, על קוסמטיקאית שנתפסה עובדת ללא קבלות, על השיפוצניק שהעלים מיליארדים, על חניון שהתגלה כמכבסת כספים ועל מכון הפדיקור-מניקור שלא הוציא חשבונית מימיו ועוד.

אנחנו אוהבים לקרוא אותן - ואני האחרון שיזלזל במלחמה מוצדקת בהון השחור, שכן אין הבדל עקרוני בין מי שמעלים מס לבין מי שפורץ לבתים וגונב מהם תכשיטים. רק שאחרי שאמרנו את זה, מתי שמעתם בפעם האחרונה על בעל הון שנתפס עובר עבירות מס?

מתי שמעתם לאחרונה על חברת ענק, מהגדולות במשק, שהמשטרה פשטה על משרדיה, הושיבה את כל בכיריה בחדרים מבודדים וחקרה אותם בחקירה שלא הייתה מביישת את שירות הביטחון הכללי? אחסוך מכם את הפשפוש בירכתי הזיכרון - לא היו כאלה.

לתופעה הזאת יש שני הסברים אפשריים: או שכל המעמד הכלכלי הגבוה בישראל, הן ברמת החברות והן ברמת הפרט, מנהל את ענייניו הכספיים ללא כל דופי ומבלי להעלים אפילו אגורה מעינה הפקוחה של רשות המסים, או שנוצרה כאן אכיפה בררנית, כזאת שמחפשת מתחת לפנס את הסיפורים הפיקנטיים של מי שקל לחקור אותם, במקום להתעמת עם מי שהקיפו עצמם בגדודים של עורכי דין ורואי חשבון.

לא מדובר בנאיביות, גם בחברה עם מוביליות חברתית מפותחת יש יתרון למי שידו משגת לקנות הגנה טובה, בין אם רצח, חלילה, עבר עבירת תנועה או אפילו "רק" נחשד בעבירות מס, אבל המצב שנוצר בישראל מלמד שרק החלשים חוטפים.

לא ניכנס פה לדיון מעמיק בנושא, אבל נפתח צוהר קטן לעולם קבוצות הלחץ: מעט מאוד גמ"חים למשל, בחברה החרדית, נתפסים בהעלמת הכנסות, למרות שלצד כמה מפעלים מעוררי התפעלות, יש ביניהם גם כאלה שהם רק כיסוי להלבנת הון.

גם בוועדי עובדים פשתה השחיתות (בצורה של קבלת טובות הנאה), אבל תראו לי את הפקיד המתאבד שיחליט לפשוט על בני ברק או על אחד מהוועדים הגדולים.

נחזור אל האזרח הקטן מול המערכת הגדולה וראשית נבהיר שמעלימי מס, אפילו קטנים, אינם גיבורים כלל וכלל. אלא שגם אם לא מחשיבים אותם לרובין-הודים, עדיין מדובר לרוב במי שעובדים קשה ומנסים לשרוד כלכלית בתוך הוויה שמחסלת עסקים קטנים - לך תקים חברת שילוח או עסק לתיקון תריסים, תעסיק כמה עובדים - ותגלה איך בעיני מדינת ישראל אתה עבריין עוד לפני שהגשת אפילו דוח שנתי אחד.

הוסיפו אל הצורך הכלכלי הזה את היריקה שיורקת המדינה בפרצופם של מי שנאבקים כדי לשרוד כלכלית: הביטו ברוב צעדי הממשלה למימון הוצאות המלחמה. בכספים הקואליציוניים הם לא נגעו, ברווחי המוסדות הגדולים ביותר, כמו הבנקים למשל, אף אחד לא מעז לשלוח יד. מי ישלם עוד אחוז מע"מ? ממי תמנע רפורמה במדרגות המס? מי ישלם יותר על חשמל, ארנונה, מים ועוד - ניחשתם נכון, משפחת ישראלי, שגם כך בקושי מצליחה להחזיק את הראש מעל למים.

מפתה להמשיך מכאן לעוד הפרות של החוזה, כמו למשל הפקרה של אזרחים שנחטפו ממיטתם, או אישומים בשחיתות כנגד העומד בראש המערכת, אבל נעצור כאן, לא רק מפני שהעלאת השם המפורש ב י ב י מחלקת אותנו אוטומטית לתומכיו ולמתנגדיו, אלא גם כי למי שמתנגדים לו יש חלק לא מבוטל ביצירת המצב הזה.

בישראל יש חינוך אפור, לעשירים בלבד. יש רפואה פרטית, למי שמסוגל לעקוץ את התור באמצעות תשלום ישיר למומחים הגדולים, יש אוניברסיטאות (בלי שמות) שמיועדות לבני עשירים בלבד, יחידות בצבא ששומרות מקום בעיקר להם ועוד.

אם כשאני התגייסתי, אי שם לפני 38 שנים, היה האוהל בטירונות מקום שבו נפגשו מי שבילה את החופש הגדול האחרון בטיול בחו"ל, עם מי שנסע בשלושה אוטובוסים כדי לעבוד ולסייע בפרנסת משפחתו, הרי שהיום צעיר שלמד ברמת השרון, עם תגבור (בכסף) באנגלית ומתמטיקה, שירת בצבא ביחידת מודיעין עורפית (חשובה מאוד לכשעצמה כמובן) ואחרי השחרור המשיך היישר אל מוסד אקדמי כמו "רייכמן" למשל - יפגוש עניים רק במהדורות החדשות, או לימים בקורס נהיגה מונעת (שלפעמים נדמה כי נותר כור ההיתוך האחרון של החברה הישראלית).

המדהים בכל זה הוא שמי שמנוצלים לטובת שימור השיטה ושכלולה הם העניים. לימין הכלכלי ולממסד הדתי, שמובילים את כלכלת ישראל (ולא רק בישראל) יש אינטרס ברור בהחלשת החלש או לפחות בשימורו ככזה.

זו ברית הכסף, חזקה יותר מכל חלוקה אחרת לימין ושמאל, אחווה סמויה מן העין שבה יושבים בנקאים עם עבריינים, יזמי הייטק עם עסקנים חרדיים, קבלני קולות עם קבלני עבודות עפר (למשל כשהראשונים שבאמצעות נציגי ציבור שחייבים להם את משרתם, שולטים במכרזים שנמסרים לאחרונים ויעשו מיליארדים, למשל בתיקון נזקי המלחמה... היפותטי לגמרי כמובן).

אומרים שכסף הולך לכסף, זה מובן ואפילו מקובל עד לגבול מסוים. הבעיה היא שהשיטה חייבת להשאיר מקום למי שמנסה לפלס בה את דרכו בעזרת עבודה קשה, לימודים, הצטיינות וכל הכלים הישנים והטובים ששיננו פעם באוזנינו: תלמד, תעבוד קשה, תצטיין ותצליח.

כשהתבנית הזאת נשברת, כאשר אנשים צעירים מבינים שלא משנה כמה קשה יעבדו, הם יאלצו להמשיך ולהתגורר בשכירות. לא משנה כמה ילמדו, לא יצליחו להשיג עבודה שתאפשר להם חיים נוחים בחלק העליון של המעמד הבינוני ושיש מערכת חוקים במדינת ישראל שהיא לכאורה שוויונית, אבל בעצם מפלה בין ה"קאסטות" השונות שהחלו להיווצר, הם יתחילו לסרב.

לא סרבנות על רקע פוליטי כמו זו שעלתה שוב ושוב בשיח הציבורי העכשווי, אלא סרבנות אפורה: התחמקות משירות צבאי (אם לא מהסדיר, אזי לפחות מהמילואים), השתמטות מתשלום מסים ולבסוף גם הגירה.

מוביליות חברתית הייתה במשך שנים סם החיים של החברה הישראלית הבריאה, המגובשת ואפילו המגויסת. היא החלה להיעלם מחיינו כבר לפני שנים רבות, אבל נדמה שהממשלה הנוכחית נחושה להעניק לה את נשיקת המוות, לחסל סופית את חוט השדרה שאפשר לנו להחזיק את הראש הישראלי זקוף בין עמי המזרח התיכון - בלי רהב לאומני או משיחי דתי, אלא פשוט בשילוב של לימודים ורכישת ידע עם קצת חוצפה ישראלית בריאה, כזאת שמבקשת לעקוף כל תור.