אני מקווה שלא תראו בי אדם שטחי אם אודה ששעות אחר הצהרים שלי בשבתות חורפיות מוקדשות לצפייה בכדורגל. עד לפני שנים לא רבות זה היה אפילו מהיציע, אבל בשנים האחרונות (הזדקנתי, בסדר?) אני מסתפק בביקורי אהלן-אהלן של פעמיים-שלוש בעונה במשחקי הפועל חיפה, ואפילו את נסיעות הכדורגל לאנגליה, אלה שעלו לי (במצטבר) כמו דירה קטנה, פרטתי לארוחות צהרים מושקעות בתל אביב בטרם אשתקע לי מול המסך, שבע ושתוי (במידה) כדי לצפות בביצועים הכושלים של מנצ'סטר יונייטד שלי.
לא באה ההקדמה הזאת אלא כדי לספר שבשבת שעברה שילוב של מזג אוויר סגרירי עם שבת נטולת כדורגל אנגלי ועם משחקי גביע בישראל, גרם לי לצפות בתוכניות שלא קנו לעצמן אחיזה בין הרגלי הצפייה שלי, למשל זו של גדעון אוקו (קשת 12, שבת, 17:00).
לקראת סוף השעה, שנעה בין בנאלי למעניין, התארח לריאיון באולפן שר החינוך יואב קיש. אוקו התכונן היטב ושאל על המקומות שתחת אחריותו של משרד החינוך ומשוועים לתקציב, כמו מעונות היום שמתנהלים היום תחת פיקוח רופף בלבד, מה שמגביר את הסיכון לילדים.
הנה תשובת השר: "אנחנו משקיעים הרבה מאוד במעונות היום... את המספרים אני לא זוכר, אני זוכר גם שדיווחו לי שהם לא מדויקים, הלכנו בפי חמש מבעבר". מיד נדרש לפרטי תשובת השר (השגיאות התחביריות במקור), אבל קודם כל כמה תהיות על מקצועיות:
יצא לי להציג כמה מצגות בחיי. עם כל הכבוד לשפת הגוף ולכל מני דקויות של אינטונציה, מה שחשוב באמת הוא השליטה בפרטים. ראיתי כבר מצגות מפוארות ונוטפות כריזמה, שהתרסקו על חוסר יכולת לענות לשאלות קשות - והכי גרוע בהקשר הזה הן בריחה אל מחוזות "אני לא זוכר" או "אני לא יודע".
אנחנו, לקוחות?
במשך כמה שניות סברתי שזה רק אני, אבל לשמחתי נכחה אל מול המסך גם הגברת קיפניס, בכירה ממני בכל הקשור למקצועיות, שפערה פה אל מול קיש המגמגם: "הוא לא זוכר את המספרים? בטח, זה כסף שלנו. אני לא יכולה לחשוב אפילו על עצמי עומדת מול לקוחות ואומרת להם שאני לא זוכרת בדיוק את המספרים, כבר למחרת הייתי בלי עבודה".
מלים כדורבנות. שגם אליהן, ממש כמו לדברי השר, נתייחס מיד. לפני שנעבור אל הפירוק וההרכבה של הדברים, הנה התקציב של מי שמעיד על עצמו כי אינו זוכר מספרים מדויקים: כמעט 90 מיליארד שקל בשנה - שני רק לתקציב הביטחון, הרבה יותר מתקציב משרד החוץ שמופקד על ההסברה שלנו בעולם, הרבה יותר מזה של משרד התחבורה שאחראי על שלומנו בכבישים, הרבה יותר מזה של משרד השיכון שאמור לצמצם את הפער בין ישראלים צעירים לדירה שעליה הם חולמים, הרבה יותר מתקציבי הרווחה שנדרשים כדי להקל במעט על המקרים הקשים ביותר שמזמנים לנו החיים.
אז קיש לא זוכר מספרים, אבל הזיכרון הסלקטיבי שלו בכל זאת פועל. כך למשל הוא זוכר שהשקיע פי חמישה מהממשלה הקודמת, או למשל שהמספרים שפורסמו לא היו מדויקים. ככה זה, כשרוצים - זוכרים!
רק שאחרי שנחשפנו לזיכרון הסלקטיבי של כבוד השר, איך נתייחס ברצינות להבטחות שלו ליישום מסקנות ועדת בדיקה שהקים כדי לחקור את הישגיהם הדלים של תלמידי ישראל המקצועות המתמטיקה והמדעים? כי שם הוא הבטיח תוכנית מנצחת לתיקון המצב, כלומר - אם לא ישכח ליישם אותה.
ולא רק תשובת השר מרתיחה, אלא גם האבחנה של הצופה הנבונה יותר בביתנו. "כן, יקירתי" התחשק לי לומר לה ולהסגביר: "יש לך כמה טעויות. בניגוד לך מול הלקוחות שלך ומול מקום העבודה שלך, השר קיש לא רואה בציבור בבחינת לקוחות שצריך למסור להם דין וחשבון ולא רואה במקום העבודה שלו, משרד החינוך של מדינת ישראל, משהו שצריך לקדם ולשפר כל העת".
אם מישהו חושב שהגזמתי, אני מציע לו לצפות בחלק הבא של הריאיון, זה שבו קיש נשאל על תחושותיו מתחקיר "עובדה" אודות פעלה של אשת ראש הממשלה ומשיב: "אנחנו נמצאים בשיאם של תהליכים היסטוריים", עד שהפער הזה בין השאלה לתשובה מצליח להעביר אפילו את אוקו החביב למצב צבירה לוחמני.
הנה כי כן, השר הנכבד מתגלה כלא בקי דיו לא רק במתמטיקה, אלא גם בהבנת הנשמע. וזהו חברים שר החינוך, טייס בדימוס, אחת הדוגמאות לשרים עם רזומה מוצלח יחסית בין האנשים שמנהלים עבורנו תקציב (2025) של כמעט 610 מיליארד שקל.
דמיינו את מי שמנהל עבורנו סכומים נמוכים יותר, למשל כמה עשרות אלפי שקלים בקרן ההשלמות או כמה מאות אלפי שקלים בקרן הפנסיה. דמיינו את פקיד הבנק או חברת הפיננסים אומר לכם: "את המספרים אני לא זוכר, אני זוכר שדיווחו לי שהם לא מדויקים". יש סיכוי שהייתם מסכימים לתשובה כזאת מבלי לדרוש מיד שיעבירו אתכם לגורם בכיר יותר, כזה שכן זוכר את המספרים, יכול לתת לכם תשובות ולהיות אחראי על הפתרון?
תאמרו שאני נתפס לקטנות, ובכן - אלוהים כידוע, נמצא בפרטים הקטנים, והחפיפניקיות הזאת של קיש מלמדת על יחס הממשלה ללקוחותיה, אזרחי ישראל. מלמד על הזלזול המשווע בכספם-כספנו. מחדד את ראייתם אותנו כעדר של חסרי בינה, עד כדי כך שמתעורר החשש שמא האיש שמופקד על חינוך ילדי ישראל, מעדיף אותם מטומטמים, כאלה שאפשר למרוח בתשובות לא ענייניות.
בידי האנשים האלה מופקד עתידה של מדינת ישראל, בידי האנשים האלה מופקד כספה. אפשר רק לקוות שההיסטוריה עוד תשפוט אותם, למרות שגם אז ודאי יענו על דוכן העדים תשובות של "לא זוכר" (או בטוויסט הייחודי לנאשם שהשר קיש כה אוהב לנופף לו לשלום: "לא הייתי מודע").