עוד לא יבש הדיו במדפסת שהדפיסה את דוח ועדת נגל - וכבר התחיל הריב על מסקנותיה. כרגיל במקומותינו, מיהרה המחלוקת ליישר שורותיה לשני מחנות, כאלה שסבורים שיש במסקנות הוועדה משום ביקורת על תפיסת ניהול הסכסוך שהוביל בנימין נתניהו לאורך שנות כהונתו - וזאת הגם שיעקב נגל, מי שעמד בראש הוועדה והעניק לה את שמה, נחשב לאיש אמונו.
אחרים התמקדו בפן התקציבי-כלכלי: 30 מיליארד שקלים לתוספת תקציב הביטחון (ביחד עם סכומים שכבר אושרו) עלולים להביא את ישראל למצב שבו הייתה לאחר מלחמת יום הכיפורים, זה שזכה לכינוי "העשור האבוד".
משהו בנימה אישית: אני יליד שנת 1969, משמע שזיכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי קשורים למלחמת יום הכיפורים - ושילדותי ונערותי חלפו בתוך אותו עשור "אבוד". מה אומר לכם? אני לא זוכר אותו כאבוד כלל.
כמו כל בני גילי התעניינתי בעיקר בביצועיה המתעתעים של הפועל חיפה, בזוג אופניים חדש לבר המצווה - ובערך באותה תקופה, גם בתחרות על ליבן של הבנות בשכבה. רוצה לומר - "עשור אבוד" או לא, החיים חזקים מהכל ואין סיבה להשחיר עוד יותר את התמונה.
"החיים עצמם" כפי שקרא להם פעם ראש הממשלה, הם גם נקודת יציאה טובה לשאלת היסוד: כמה כסף נדרש בשביל לשמור על ביטחונם של אזרחי ישראל?
התשובה, למרבה הצער, היא ששום סכום בעולם לא יקנה לנו ביטחון מלא. בעיית הייסוד של ישראל, שמונעת ממנה ביטחון מלא, היא ביושבה מוקפת בהמון מדינות וישויות אחרות שאוכלוסייתן עוינת, שבחלקן השתעבדו מאונס או מרצון לפנאטיות דתית מוסלמית, שלא ניתן לפייס אותה גם בהצעה הנדיבה ביותר שתוגש לה על ידי מי שנמצא משמאל-לשמאל.
הבעיה היא שגם צד ימין לא מציע פתרון אפקטיבי, שכן כדי להכריע - למשל את הסכסוך הנוכחי, נדרש שימוש בנשק לא קונבנציונלי ובאמצעים אחרים כגון הרעבת אוכלוסייה אזרחית (אפילו כזאת שמעניקה מחסה לטרור), אמצעים שהיו מסיימים מערכה שנמשכת כבר 15 חודשים בתוך 15 דקות, לכל היותר בתוך 15 ימים - אבל היו מוציאים את ישראל ממשפחת העמים, שגם כך מתייחסת אלינו בחשדנות.
כלואה בין שני הגבולות האלה, צריכה להתנהל תפיסת הביטחון של ישראל, עוד לפני שמוצמד לה תג מחיר.
הלאה: הבה נבחן את המחדל הנורא של ה-7 באוקטובר בזכוכית מגדלת תקציבית ונראה האם עוד כמה מיליארדים היו יכולים להושיע ממנו. ובכן, הלוואי. המחדל מתחלק בין זה המתמשך שהובל על ידי הדרג המדיני שגזר על צה"ל נרמול של "טפטופים" באמצעות תגמול על ידי הפצצת דיונות, לבין צבא שהגדיר מחדש את הביטוי "רשלנות פושעת" ונכשל מלמלא את תפקידו הראשון במעלה: הגנה על גבולות מדינת ישראל.
כמה עולה לשבור שמירה?
שום תוספת תקציב לא נדרשה כדי לשמור על ערנות, שום חוסר תקציבי לא מנע הקפצה של כוחות בזמן ועיבוי הכוננות, שום חיסרון כיס לא מנע נוהל פשוט של "כוננות עם שחר" על הגדר (להפך, עתה מתברר כי הנוהל שהוא שגרה בכל מוצב צה"לי באזור עוין, נגנז בשל חשש ממארב נ"ט של חמאס - הנה לכם כל הטקטיקה הנפסדת של בוקר ה-7 באוקטובר בקליפת אגוז).
נכון שפה ושם היו אמצעי מעקב שנגרעו מארגז הכלים הצבאי בשל חוסר תקציב, אבל גם אלה הם תלויי החלטה ארגונית בצבא שראשיו היו עסוקים בקרבות היחידים שבהם ראו לעצמם חובה לנצח: על הפנסיות והרעה החולה שנקראת "תוספת הרמטכ"ל".
שתי האחרונות היו לסמל לכך שצה"ל אינו יכול להכריע בעצמו כיצד לנתב את התקציב, באופן כזה שישמר את טובי האנשים במערכת - נוכח תחרות אדירה מכיוון השוק האזרחי, לבין מי שיתגמל באופן הוגן וסביר (בלבד) את העושים במלאכה שיש להם תחליף.
המדיניות הנפסדת של צה"ל לגרום לכל מג"ד בשטח, זה שמסכן את חייו ומקריב את חיי המשפחה שלו למען ביטחון ישראל - ועל כן ראוי לכל שכר, פנסיה או מענק - לכסות על מאה ג'ובניקים עטויי דרגות - היא שמחוללת את הביקורת הרבה (והמוצדקת!) ביותר על הארגון שהוא חלק מכולנו - וכולנו (או לפחות רובנו) היינו ונהיה חלק ממנו לעד.
תעשיית ימי המילואים
יתרה מזאת, אפילו תחת מסך העשן של המלחמה שנמשכת כבר שנה ורבע, מתרחש בזבוז אדיר של כספי ציבור במסווה של ימי מילואים. אני לא מתכוון חלילה לאותם חיילי מילואים, ראויים לכל הערכה עוד בטרם נדרשנו לעניין התגמול הכספי, שעוזבים את שגרת חייהם, חלקם כבר בסבב רביעי או חמישי - ומתייצבים כדי להגן על ביטחוננו.
אלא להמון ימי מילואים ביחידות עורפיות שהפכו להזדמנות לעשות יופי של כסף בקרב חיילים משוחררים שלא עשו הרבה גם במהלך השנתיים-שלוש שבהן שירתו בסדיר. אם מישהו במטכ"ל לא יודע עכשיו על מה אני מדבר, הוא מוזמן לשלוח צוות קטן של חשבים כמעט לכל יחידה עורפית ולבדוק כמה מימי המילואים שמממנים אזרחי ישראל בסכומים עצומים, מתבזבזים שם (ושוב, בפעם השנייה: הכוונה היא לא התגמול החסר-תמיד שמגיע בדין למי שמסכנים את חייהם ומקריבים את שגרתם למען ביטחונם של אזרחי ישראל).
וכאן גם טמונה הסכנה הגדולה שבדוח נגל, שמצד אחד ממליץ על הוספה של למעלה מ-40% לתקציב הביטחון, אבל מצד שני לא מייצר מנגנון שייקבע - לא עבור צה"ל, אבל לכל הפחות ביחד אתו - להיכן יילך הכסף. מנגנון שבלעדיו כל תוספת תקציבית עלולה להתבזבז במקומות הלא נכונים.
כלומר, עד שייבנה מנגנון שכזה, השיפוי היחיד למערכת הביטחון צריך להיות מכפלות של עלות ימי הלחימה, כלומר - ההוצאה העודפת מעל לתקציב הביטחון השוטף.
שני האחראים למחדל
אחת הטענות שנשמעו נגד הדוח ומסקנותיו היא שהוא משדרג את מעמדו של הדרג המדיני על חשבון מקבלי ההחלטות לובשי המדים. אלא שזה כבר קשור לעובדה שבעיני רבים מסומן יעקב נגל כ"איש של נתניהו", מה שמוביל כבר למחלוקת הפוליטית.
עקרונית אין מחלוקת על כך שדרג מקצועי יכול וצריך להיות מעורב יותר בחלוקת המשאבים האדירים שמעמיד תקציב הביטחון לרשות צה"ל (שלמען ההגינות נציין שמשימתו היא אדירה ומגלמת בתוכה ממילא גם ממד של כפיות טובה, במציאות שבה כל כישלון - ולו הקטן ביותר, גובה את מחירו בחיי אדם).
העניין הוא שמידת האמון שאנו רוחשים לאנשים בחליפות היא קטנה ומועטה מזו שאנו רוחשים ללובשי המדים. מביט האזרח באופן השערורייתי שבו נשדדת הקופה הציבורית על ידי שר האוצר עצמו: נתן לגפני, נתן לסטרוק, נתן לישיבות של משתמטים ולארגונים גזעניים - ורק לצרכים כמו שיקום מערכת החינוך (למשל) לא נשאר... ושואל את עצמו האם בידי זה נניח גם את תתי הסעיפים של תקציב הביטחון?
וכל השרים וכל חברי הכנסת וכל הגנרלים וכל החפ"שים - ממש כמו בשיר ההוא של להקת הנח"ל: "עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה", כי במקום שבו אין נהלים ושכל ממשלה שמתחלפת מבקשת לא רק לשנות את ההרכב הפרסונלי של מנגנוני קבלת ההחלטות, אלא את כללי המשחק (ע"ע ההפיכה המשטרית), קשה מאוד לייצר מנגנון אמין, שלא יידע רק לאפיין את צרכי הביטחון של ישראל ואפילו לא רק להצמיד להם מחיר, אלא גם יהיה מעורב בחלוקתם באופן מיטבי.
לכן עד אז, בהיעדר מנגנון שכזה, הבחירה היא בין רע לגרוע - ובתרגום לעברית: מי מבין שני האחראים המרכזיים למחדל ה-7 באוקטובר הייתם רוצים שיהיה אחראי על הכסף: בנימין נתניהו או הרצי הלוי?