אתם צריכים עכשיו עשרה מיליון שקל. זה החישוב

צמד המילים "יוקר המחיה" הפך לתואם מזג האוויר: כולם מדברים עליו, אבל אף אחד לא עושה שום דבר בקשר אליו. גם אנחנו, כאשר אנו נדרשים לאותו יוקר מחיה, נצמדים אל הדימוי השחוק של עגלת סופרמרקט, עמוסה במצרכים - והרגע המבהיל שבו נגיע עמה לקופה, מתפללים שכרטיס האשראי יעמוד בחיוב שתפח בעשרות אחוזים.

כך גם כאשר אנחנו נדרשים לצמד מילים אחר, כמו למשל "משבר הדיור" (לפעמים גם "מצוקת הדיור"). גם כאן המחשבה נודדת אל זוגות צעירים שמנסים להקים את הקן המשפחתי שלהם בדירה בבעלותם, נאבקים בצורך להשיג הון ראשוני, זכאות למשכנתה - וכמובן, בצורך לעמוד בתשלום החודשי בסביבה של ריבית מאמירה.

ספק אם רבים מאיתנו עושים את החישוב של יוקר המחיה (שמצוקת הדיור ומחירי הנדל"ן הנוסקים הם חלק ממנו) מנקודת המבט של חיים שלמים. תכף נדרש גם לזאת, אבל קודם כל שאלה קטנה: כמה מיליוני שקלים אתם מסוגלים לייצר: מיליון אחד, עשרה מיליון, חמישים...?

סביר להניח שרוב הקוראים תמהים בכלל על עצם השאלה, שהרי רובנו רגילים למדוד את חיינו באלפי שקלים, לכל היותר כמה עשרות אלפים - מי בכלל חושב על מיליונים?

אז הנה הפואנטה, חברים: אם אין לכם את היכולת לייצר קרוב לעשרה מיליון שקלים, במציאות של יוקר מחיה שהופך לבלתי נסבל, הרי שחייכם עלולים להיות קשים מאוד.

בואו ננסה להתכנס אל הממוצע: משפחה שיש לה שלושה ילדים ומתגוררת באזור המרכז. לא בשכונת יוקרה, לא בסגנון חיים מנקר עיניים, אבל גם לא ההפך הגמור מזה: דירת מגורים של 4-3 חדרים, רכב אחד, חופשה משפחתית פעם בשנה, פה ושם בילוי במסעדה, במוזיאון או בקולנוע, חוג אחד לפחות לכל ילד - ותקוות להביא את הצאצאים לא רק לחופה וקידושים כדת משה וישראל, אלא גם לעצמאות כלכלית.

מובן שעל כל אלה יש להוסיף גם זקנה מכובדת, כזאת שלא תחייב בחירה בלתי אפשרית בין מזון, תרופות והסקת הבית בחורף. כלומר, רצוי שתאפשר גם כמה שנים בדיור מוגן מהסוג שמאפשר חיים בסביבה בטוחה מבלי להיות לנטל על הילדים והנכדים.

שנתחיל לחשב כמה עולה החלום המאוד שגרתי, שלא לומר הצנוע הזה?

ובכן, דירה באזור סביר במרכז הארץ תעלה לפחות שני מיליון שקלים. עזרה לילדים, אפילו תחת ההנחה שההורים של בני הזוג העתידיים שלהם יתרמו סכום דומה - ושגם אותו ייאלץ הזוג הצעיר להשלים במשכנתה, מחייבת חיסכון של לפחות חצי מיליון שקל לכל ילד - הנה הגענו כבר לשלושה וחצי מיליון רק על נדל"ן.

גם כאן יש התניה: אם תרצו להוריש, אחרי מאה ועשרים - שרק תהיו לי בריאים וחזקים, את דירת המגורים שלכם לילדים, תצרכו למצוא פתרון חליפי למימון ההזדקנות באחד מאותם פרויקטים נפלאים של דיור מוגן. אחרת עוד תגלו שאתם ממירים דירה ששירתה אתכם במשך עשרות שנים, בסביבה שתבטיח לכם זקנה מכובדת בדיור מוגן למשך שנים ספורות בלבד.

אבל רגע, כאן לא נגמרו ההוצאות הגדולות שלנו: הרי כדי שהילדים יוכלו לעמוד בתשלומי משכנתה לדירה משלהם, שבה יגדלו את הנכדים שלנו, הם צריכים מקצוע טוב, נכון? וזה לרוב עובר דרך תואר אקדמי.

כמה עולה תואר שכזה? גם אם התברכתם בילדים חרוצים שמשלבים עבודה ולימודים, הרי ששכר הלימוד הישיר לתואר ראשון יגיע ל-50 אלף שקל לכל ילד - וזה כמובן תחת ההנחה שציוני הבגרות שלהם היו טובים מספיק בכדי ללמוד באוניברסיטה מסובסדת ולא במכללה פרטית.

איך משיגים ציונים טובים? נכון מאוד: לא סומכים על מערכת החינוך-חינם ומחזקים את הילדים בעזרת שיעורים פרטיים במקצועות כמו אנגלית ומתמטיקה, הנה לכם עוד עשרות אלפי שקלים במצטבר.

וכמובן שלכל אלה יש להוסיף את הוצאות המחיה השוטפות, חוגים במתנ"ס, קייטנות, החלפה של רכב משפחתי בכל כמה שנים, טיסה לחו"ל מדי פעם. אתם יודעים, כל אותן הוצאות שמזינים את החיים במעמד הבינוני ששואף להיות בינוני-גבוה.

הנה הגענו לפואנטה: החוזה בין מדינה לאזרחיה מחייב שאפשר יהיה להגיע לכל אלה במשפחה נורמטיבית שבה שני בני הזוג עובדים ומשתכרים כגובה השכר החציוני במשק. כל עוד הוא נשמר, יש לאזרחים אינטרס לשמר ואף לשפר אותו: להתגייס לצבא כדי להגן על גבולות המדינה, לשלם מס אמת ועוד חומרים שמהם מורכבים יחסים תקינים שבין אזרח למדינתו.

האם החוזה הזה עדיין מתקיים במדינת ישראל? לא ממש. ולפני שנדרש לבעיות מקומיות שיש רק לישראלים, בראשן הוצאות ביטחון כבדות ולהבדיל (אבל לא מבחינה כלכלית) - השתמטות מאורגנת של ציבור גדול מעבודה ומלימודים שיאפשרו לו בעתיד הכנסה סבירה שחייבת במס (ולא תת הכנסה שמושכת קצבאות משלימות-הכנסה מהקופה הציבורית), נציין שבעיה דומה מטלטלת לא מעט אוכלוסיות ברחבי העולם.

הבעיה היא שהעובדה שמדובר בצרה גלובלית לא צריכה לנחם איש מאיתנו, בעיקר בגלל שאין לנו את הפריבילגיה לקרוס חברתית: במדינה אחרת תתבטא קריסה שכזאת בחוסר יציבות פוליטי, בפשע גואה ובכל מני רעות חולות אחרות, אבל לא תהיה סכנה להישרדותה של אותה מדינה במרחב עוין.

לא כך בישראל: כאן אנחנו חייבים את החיבור למדינה ואת הלכידות החברתית לא כלוקסוס, אלא כתנאי ראשון במעלה לקיום. לפיכך יוקר המחיה המאמיר, זה שנראה לרובנו כמו משהו שמתבטא בעיקר בקנייה השבועית בסופרמרקט, הופך לאיום קיומי.

זאת ועוד: פוליטיקאים שמתייחסים אליו כאל מטרד שולי בין נושאי החוץ והביטחון של ישראל, חוטאים לא רק להבטחתם להילחם בו (אתם מוזמנים לצפות שוב בתעמולת הבחירות של רוב המפלגות שמרכיבות עתה את הקואליציה), אלא גם לחובתם לשמור על מדינת ישראל בחיים. לא פחות מכך. ועל כן אמרו מעתה: יוקר המחיה הוא סכנה קיומית למדינת ישראל.