בואו נשחק משחק אסוציאציות קצר: אני אגיד לכם את השם "אילון מאסק" ואתם תגידו לי מה הדבר הראשון שעולה בדעתכם. "גאון"? "מטורף"? "האיש העשיר בעולם"? אולי "טסלה", או "טוויטר" (בואו, אף אחד לא באמת קורא לה "X").
האמת היא שכל התשובות נכונות: מאסק הוא אכן האיש העשיר בעולם, הוא גם הבעלים של טסלה ו-X, ואף שאין לי הסמכה בתחום בריאות הנפש, אפשר לקבוע שגם אם לא מדובר במטורף, הרי שהוא מאוד מאוד מוזר.
ולא רק מוזר, אלא גם מלא ניגודים. המשקיעים של טסלה ולקוחותיה, שהפכו את מאסק לעשיר בקנה מידה בלתי נתפס, רכשו מניות או מכוניות בשם הצורך להפסיק ולהשתמש בדלק מזהם. אז נכון שאפשר לטעון שלא כצעקתו, ואולי הרכב החשמלי אינו מפחית באמת את זיהום האוויר על פני כדור הארץ, אבל ספק אם מישהו העלה בדעתו שהאיש שאסף "ירוקים" בעודו רוכב על הגל הירוק, יחבור לאיש שנשבע להכחידו, דונלד טראמפ.
הנה עוד אוקסימורון שקשור למאסק: בימים אלה הוא עסוק בהשמדת השירות הציבורי בארה"ב. מה שהתחיל כמו ייעול מתבקש, לובש ממדים של טיהור: מאות אלפי משרתי ציבור מאבדים את משרותיהם. למיליונים (!) אחרים הוצע להתפטר.
היכן הפרדוקס? ובכן, חלק מהאימפריה של מאסק עצמו נבנתה באמצעות כספי ציבור, דרך השקעות שלהם בפרויקטים מכאן ועד לחלל, שהצילו חלק מהחברות שלו (אפילו על פי עדותו של טראמפ עצמו, בכהונתו הקודמת, שטען כי מאסק התחנן לעזרת הממשל).
ציף ציף
אחת הרכישות התמוהות של מאסק, הייתה של טוויטר. הוא השקיע ברכישתה עשרות מיליארדי דולרים ללא מודל עסקי ברור. בעצם, את המודל העסקי אנו מבינים בימים אלה - כשטראמפ, רכוב על גל של פייק ניוז שהופץ על ידי הפלטפורמה, מתמקם בבית הלבן - ומיד ממנה את מאסק לאחד הבכירים שבממשלו (אם פעם התבדחו שהונו של מאסק מספיק בכדי לרכוש מדינה נחמדה באפריקה או בדרום אמריקה, הרי שעתה אפשר לשפשף עיניים בתדהמה נוכח העובדה שהוא קנה את ארה"ב, הכלכלה הגדולה בעולם).
מוקדם עדיין לקבוע עד להיכן ירחיק מסעם של שני הטיפוסים האניגמטיים האלה, טראמפ את מאסק. מה שבטוח, אותי הם הצליחו להלחיץ כהוגן. מדוע? כי קצת כמו במהפכה המשפטית בישראל, הם מנצלים רגשות תסכול של הציבור נוכח מערכת מסורבלת, כדי לקעקע את אמינותה מהיסוד ולרסק אותה כליל.
נקח לדוגמה את המערכת הציבורית שלנו. כמה פעמים תוסכלתם על ידי המוסד לביטוח לאומי, מס הכנסה ומשרדי הרישוי או הפנים? סביר להניח שלא מעט: אין כמעט מדינה בעולם שבה המפגש בין אזרח לבירוקרטיה, אינו מוליד תהיה על השומנים שאגרה המערכת. לפעמים מדובר במינויים פוליטיים, לפעמים מדובר בעובדים מאורגנים עד כדי כך שהם לא חשים כל איום על מעמדם, גם אם לא יעבדו כלל.
האם מדובר במעטים או רבים? לא ברור. מה שכן, רבים מאתנו סיננו - לאחר המתנה ארוכה מדי לטופס או תור כלשהו: "לו היה מדובר בעסק מסחרי, זה לא היה קורה!". כלומר, התנהלות כזו אינה אפשרית במקום שבו נדרשים העובדים לשמור על מינימום של יעילות בכדי לשמר את משרותיהם.
כולנו מסכימים ששיפור נדרש, שגם אל המערכת הציבורית יש להביא תגמול על פי הישגים, למשל. רק שמכאן הכל מסתבך. למה? כי לרוב המערכות הציבוריות משרתות בעיקר את החלשים. כלומר הן משרתות את כלל הציבור, אבל החלשים הם שזקוקים להן ביותר.
הנה דוגמה שכולנו מכירים: תור להליך רפואי חיוני מתארך שלא לצורך. מה הדרך לקצר את ההמתנה? נכון מאוד - לברר מי הרופא הבכיר בתחום ולגשת אליו "באופן פרטי". זה יעלה כמה אלפי שקלים, אבל גם יהפוך אתכם לראשונים בין שווים (לכאורה) במערכת הציבורית, שרק נהיה בריאים.
למה זה מטריד אותי באופן אישי? כי ככל שאנו מתבגרים, כך גוברת התלות שלנו במערכות הציבוריות. אלה לא רק האמצעים, שלמי שמשתכר יפה וחוסך ליום גשום, יהיו גם בשנות הפנסיה. לפעמים זה פשוט ה"נואו האו", המיומנות שאובדת בדרך, בטח בסביבה שנמצאת בשינוי טכנולוגי מואץ.
כמה מכם למשל בקיאים בשימוש בכלי הבינה המלאכותית? היום מדובר כמעט בקוריוז, אבל אם עניתם שאינכם מיומנים בתחום, קחו בחשבון שבעוד שנים לא רבות תהיו כמי שאינם יודעים קרוא וכתוב.
וכאן אני מתחיל לפחד - גם בשם כולנו, אך גם עבור עצמי: המערכות הציבוריות הפכו לגדולות, מסואבות ובלתי יעילות עד שהשינוי בהן מתבקש. אלא שכדי שיוסיפו לשרת אותנו, ההליך חייב להתבצע באזמל דק של מנתחים ולא עם גרזן, כמו זה הנתון בידיו של מאסק הזועם, בעוד הנשיא מעודד אותו להכות שוב ושוב כדי "לייבש את הביצה".
כלכלה טובה היא משחק עדין של איזונים, דו-שיח בין שני קטבים: קפיטליזם שמעודד תחרות, יוזמה וכושר המצאה, אבל גם רומס את החלשים והופך אותם לעבדים מודרניים, ומולו הסוציאליזם, שדואג לחלשים באמצעות עבודה מאורגנת (למשל), אבל גם מדכא את היוזמה החופשית ומביא לידי חוסר יעילות ואבטלה סמויה. לעיתים נדירות מתקיים הדיאלוג הזה בין שווים. לרוב גובר כוחו של זה כתגובת נגד לתחלואים שנוצרים מתקופת שלטונו של זה - ולהיפך.
מה הבעיה? שהתהליך שעובר על הכלכלה הגדולה בעולם בשבועות האחרונים, הביא את הדיאלוג הזה לקיצוניות שבה נשמע רק קול אחד, כפי שלא נשמע הקול האחר אלא בימי הקומוניזם הטוטליטרי בברית המועצות.
תאמרו לי שכישראלי אני לא צריך לדאוג, שכן הממשל החדש הוא אוהד ישראל כפי שלא היה הבית הלבן מעולם? ובכן, אפילו אם זה נכון (יש לי השגות), הרי שהתהליך שהיום משליך לשוליים את עניי-עירם של טראמפ ומאסק, יגיע עוד ל"עניי" העולם ויפגע בטובות שבידידותיה. לא מאמינים? תשאלו את זלנסקי האוקראיני: גם הוא טעה לחשוב שיש לו על מי להישען. או אז נקרע הדגל זרוע הכוכבים - ומהפרצה הגיחו טראמפ ומאסק, בידו הגרזן.