לאחרונה קרה לי משהו מצחיק: חזרתי לקנות בסופרמרקט. רגע, תנו לי בבקשה להסביר: זה לא שנמנעתי מקניות בסופרמרקט כשותף בהוצאות הבית, אבל בחלוקת המטלות המשפחתית, עלו בחלקי בעיקר הרכישות בשוק - מדוכני הירקות, הפירות, הדגים והגבינות של שוק הכרמל, ועד למעדניות של שוק לוינסקי. לסופרמרקט נכנסתי ל"השלמות" בלבד, בעוד היא ממונה על הקנייה השבועית המאסיבית, זאת שממלאת את המקרר והמזווה.
לתומי הנחתי כי המחיר הגבוה שאני משלם תמורת גביע של קוטג', תבנית ביצים, חלב או לחם - מסוג הקניות שגם מי שמבצע רכישה שבועית בסופרמרקט נוטה להשלים בקרבת ביתו - מקורו בעובדה שאני גר בלב העיר, מקום שבו המרכולים השכונתיים יקרים במיוחד.
ובכן, השבוע סרתי לאחד מסניפי הדיסקאונט של רשת קמעונאית גדולה, מילאתי את העגלה כפי שלא עשיתי זמן רב, הגעתי לקופה - והתרסקתי. כלומר, זה לא שלא עמדתי בעלות הקנייה, אבל הוכיתי בהלם נוכח המחירים.
ייאמר מיד: אני אמנם גרגרן שמוכן לשלם יותר תמורת חומרי גלם איכותיים, אבל דווקא הפעם לא עמדו אלה במרכז, שכן הקנייה הזאת הייתה די שגרתית, כזאת שנועדה להשלים את החוסרים במזון שנמצא כמעט בכל בית בישראל: מוצרי חלב בסיסיים, פסטה, אורז, קצת שימורים, ביצים ועוד. אם לסכם במשפט אחד: העגלה היא אותה עגלה, אבל המחיר כמעט כפול משזכרתי.
טוב, יכול להיות שקצת נסחפתי: לא כפול, אבל בהחלט משקף גידול של עשרות אחוזים במרוצת השנתיים שחלפו להן מאז דרכה כף רגלי בסופרמרקט.
לשמחתי, ילדיי כבר גדולים. שניים מהם גרים בדירות משלהם והשלישית אוכלת בבית רק כשהיא מגיעה לחופשות מהצבא. מה הייתי עושה לו הייתי צריך לקיים משפחה ישראלית ממוצעת בת חמש נפשות ולהוסיף על הצריכה הסולידית יחסית שלי גם מזון לתינוקות, חיתולים, ממרחים שונים ועוד? אללי.
יחסים דיפלומטיים
כדי להירגע מהחוויה, עיינתי בדוחות השנתיים של "דיפלומט", אחת מיבואניות ומפיצות המזון הגדולות בישראל (כן, אני יודע שיש לי תחביבים מוזרים).
אצלם דווקא שמח: ההכנסות בשנת 2024 צמחו בכ-5.5% לכ-3.56 מיליארד שקל, והרווח הנקי השנתי עלה לכ-120 מיליון שקל. גם אם מנטרלים מהרווח הזה את ההכנסות החד פעמיות בדמות מכירת קרקע בבעלות החברה בטירת הכרמל, אזי הרווח מסתכם לסך של כ-91 מיליון שקל.
הדחף הראשוני הוא לצרוח "גנבים": אנחנו קורסים תחת יוקר המחיה והם חוגגים הכנסות של מיליארדים ורווח נקי בסביבות ה-100 מיליון שקל? רק שאם בודקים הכנסות כחלק מהמחזור - ומבלי לרחם אפילו לשנייה על היבואן הגדול, הרי שמדובר באחוז קטן יחסית מהמחזור. הוא הדין גם כאשר מעיינים בדוחות של רשתות השיווק הגדולות. כן, הן רווחיות, חלקן אפילו מאוד, אבל גם אצלן הרווח כחלק מהמחזור הוא קטן, לעתים אפילו שברירי.
אז מי אשם בחשבון המוגזם שמוגש לנו בקופה? בואו נתחיל במי שלא אשמים: החקלאים - מגדלי הבשר, הביצים, החלב, הירקות והפירות. אלה עובדים קשה למען רווח שבמקרים רבים הוא זעום. מעליהם יש כל מני אגודות שמשמשות למעשה מתווכות בין החקלאי לרשת הקמעונאית, שם מסתתר כבר רווח גדול בהרבה, אולי מפני שהאנשים שמפיקים אותו אינם חקלאים ממש, עם ידיים מיובלות ועור צרוב משמש, אלא עסקני-חקלאות.
לאלה יש אפילו משרד שמייצג את האינטרסים שלהם מול המדינה - ולא חלילה את האינטרסים של מדינת ישראל. קוראים לו משרד החקלאות ובראשו עומד אבי דיכטר, שאחרי כהונה קצרה מדי של עודד פורר (ישראל ביתנו), שדחף לרפורמה בחקלאות, החזיר את המשרד "למוטב": ייצוג אינטרסים של מתווכים שמתעשרים על גב כולנו.
זו חולייה מרכזית שמוסיפה ליוקר המחיה, אבל איפה עוד מתייקר המזון בדרך אל העגלה שלנו? התשובה היא שגם מדינת ישראל גובה בדרך את שלה: יש לה מערכת ממשלתית לממן כספים קואליציוניים שצריך לחלק כשוחד פוליטי. אלה היו כאן תמיד, אבל נסקו בימי הממשלה הנוכחית.
ולא רק הם, שנמצאים תחת הפנס של הביקורת התקשורתית (המוצדקת מאוד לכשעצמה), כי הכוונה אינה רק למשרדים מיותרים ולמקומות שברור שיש בהם בזבוז, אלא למנגנוני פיקוח מסורבלים ולא יעילים, כאלה שאמורים לכאורה לשרת אותנו, אבל בפועל עושים מעט מדי על חשבוננו.
מדינת ישראל אוהבת להגיש לנו חשבון על הוצאות ביטחון. אמנם ראינו מה זה שווה ב-7 באוקטובר, אבל נגיד לרגע שהמשפט שעליו גדלנו כולנו: "פה זה לא שווייץ", מצדיק באופן מסוים את המחיר שגובים מאיתנו בעד שירותי שמירה וכן שהביטחון שמסופק לנו הוא טוב (משהו שאפשר להתווכח עליו כאשר כוללים בסעיף ה"שמירה" גם את הביטחון האישי, זה שפעם הייתה פה משטרה מתפקדת שדאגה לו).
ומה עם הביטחון התזונתי? מי מגן עלינו מיבואן שמחליט להפקיע מחירים, ממשק ריכוזי שבו מרבית יצרני המזון הגדולים יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, מגורמים שאמורים להתחרות זה בזה, אבל בפועל מתאמים - לכאורה! - מחירים, ומארגוני חקלאים שמנצלים גם את העמלים שמוכרים להם בזול וגם אותנו, באמצעות הקמעונאים שלהם הם מוכרים ביוקר?
אם לא היה די בכל אלה, התפרסם השבוע גם הדוח של "לקט ישראל" שהממצא העיקרי בו הוא אובדן מזון בשווי של כ-24 מיליארד שקל בשנה החולפת, ממנו כמחצית הסכום שניתן היה למנוע בצעדי התייעלות שונים. מי אחראי לכך שלא בוצעו?
ניחשתם נכון, המנגנון המנופח שדואג רק להישרדותו: רווי בנפוטיזם, במינויים פוליטיים, בהעדפה של קשרים על כישורים, ועוד רעות חלות שמאפיינות את המערכות הגדולות שלנו. ככה זה כשמי שאמור לדאוג לנו, לא מסוגל לבצע את העבודה: נבחרי ציבור שאנחנו אולי אוהדים את העומד בראש הרשימה שלהם, אבל להם עצמם לא היינו נותנים לנהל אפילו חניון. הוסיפו לזה פקידות לא יעילה וועדי עובדים חזקים מדי. ותגלו את הסיבה להתפוצצות בעגלת הקניות שלנו מדי שבוע, שאיש אינו מגן עלינו מפניה.
הגנה מפני יוקר המחיה? ביטחון לא רק בגבולות אלא גם בסופרמרקט? אל תצחיקו את ממשלת ישראל.