שלושה תאריכים, ואיזה הבדל. 18 בינואר עד 25 בפברואר 1991. הימים שבהם רצנו לחדר אטום ולראשונה מאז הקמת המדינה היינו תלויים בחיילים אמריקנים להגנה, אלה שהפעילו את מערכת הפטריוט מתוצרת ארה"ב כדי ליירט סקאדים מעיראק. בדיעבד היא הייתה יעילה כמו ההמלצה של נחמן שי לשתות מים. במשך כחודש שיגר סדאם חוסיין לישראל 43 טילי סקאד, ו-53 מיירטי פטריוט לא הצליחו לפגוע באף אחד מהם.
"בכל זאת הגענו" - פרויקט מיוחד ליום העצמאות ה-77
לעומת זאת, 14 באפריל ו-1 באוקטובר 2025. הפעם כבר רצנו לממ"ד, וחיילי מערך ההגנה האווירית בצה"ל עצמו באמצעות טילי חץ, ברק-8 וקלע דוד מתוצרת ישראל בלמו את מתקפות הטילים הבאליסטיים הגדולות בהיסטוריה: איראן שיגרה לישראל כ-120 טילים כאלה בראשונה וכ-200 בשנייה. מעל 95% הצלחה ביירוטים, ללא הרוגים, ללא פגיעות באזורים מיושבים, נזקים קלים בלבד לבסיס נבטים.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהתעשיות הביטחוניות מישראל הקדימו את שאר העולם בפיתוח טכנולוגי מהסוג שלא היה כתוב בספרים לפני כן. עוד לפני מלחמת המפרץ הראשונה כבר עבדו במשרד הביטחון ובתעשייה האווירית על לוויין ריגול, קטן וזול משאי פעם שוגר. לווייני האופק שהניב הפרויקט, זכו פעמיים בפרס ביטחון ישראל. היכולות שלהם היו הבסיס לאיסוף המידע לתקיפות המוצלחות של ישראל בלבנון, בתימן ובאיראן במלחמה הנוכחית.
הם הפכו את ישראל לראשונה למעצמת חלל, והפכו בעצמם לאבן בסיסית בביטחון ישראל. אבל הם לא הפכו להצלחה כלכלית גדולה. הם אמנם נמכרו להודו, לאיטליה, לאזרבייג'אן, לסינגפור ורק בשנה שעברה גם למרוקו, אבל שווי המכירות המצטברות שלהם ללקוחות זרים עומד על מיליארדי דולרים בודדים.
דווקא במערכות הגנה אווירית הפכה לישראל גם למעצמה כלכלית, עוד לפני כיפת ברזל. בהובלת התעשייה האווירית ורפאל, בסיוע אלביט, תומר, אמפרס ותעשיות ביטחוניות קטנות יותר, התעשיות הביטחוניות בישראל לא רק נתנו מענה לאיום קריטי, אלא פיתחו לעצמן גם תחום עסקי חדש.
מערכת החץ-3 נמכרה לגרמניה ב-3.5 מיליארד דולר, לאחר תחרות ישירה עם מערכות אמריקניות. המערכות ממשפחת הברק שפותחו בתע"א בהמשך לחץ, נמכרו עד היום להודו ביותר מ-9 מיליארד דולר במצטבר, למרוקו, לקפריסין, לסלובקיה ולפי מקורות זרים גם לאזרבייג'ן ולאיחוד האמירויות. קלע דוד של רפאל נמכרה לפינלנד, ושתיהן מתמודדות כעת זו מול זו במכרז ענק ביוון.
רפאל פיתחה את הספיידר, מערכת הגנה אווירית ניידת, מבוססת על טילי האוויר אוויר שלה, ביחד עם מכ"ם של התעשייה האווירית, ומכרה אותה לשורה ארוכה של מדינת, מהודו והפיליפינים ועד לצ'כיה ואתיופיה. אם מוסיפים עסקאות למכירת רכיבים של מערכות הגנה אווירית, כמו מכ"מים, מדובר בתחום שהכניס לתעשיות יותר מ-30 מיליארד דולר במצטבר עד היום. מכירות שייצרו למדינה דיבידנדים מצטברים במיליארדי שקלים מהתע"א ורפאל הממשלתיות.
איך קרה שבתחום ההנה מטילים שבו ב-1991 עוד נאלצה ישראל להסתמך על זרים להגנתה, היא הפכה למדינה שכיום גם מעצמה כמו הודו ומדינות מערביות מתקדמות רוכשות ממנה יכולות? גם התעשייה האווירית וגם רפאל יצרו טילים עוד לפני כן, ידע ששימש כבסיס לפיתוחים חדשים בתחום ההנעה הרקטית, המבנה האווירודינמי, מערכות השליטה והבקרה, ראשי הנפץ והמכ"מים. טיל כמו חץ-3 מצליח ליירט בחלל בעלויות נמוכות ב-80% משל הטיל האמריקאי המקביל, בזכות הצבת החיישן שעוקב אחרי המטרה על גימבל, הברקה של מהנדס ותיק בתע"א.
מאות רבות של מהנדסים ואנשי ייצור היו מעורבים בפרויקטים האלה, שזכו למנהיגות טכנולוגית מאנשים כמו דוד עברי, מנכ"ל משרד הביטחון בסוף שנות ה-80 ולפני כן מפקד חיל האוויר, שידע לזהות את החשיבות ולהביא את תקציבי הפיתוח מארה"ב. מהנדסים ואנשי ניהול כמו דב רביב ויאיר הרמתי בחץ-2, בועז לוי בברק, יוסי דרוקר בקלע דוד, הם בין המעטים ששם חשוף, רובם יישארו לתמיד אלמונים בשל מגבלות ביטחון מידע.
במנהלת פיתוח אמצעי לחימה במשרד הביטחון (מפא"ת) ידעו לתקצב בזמן אבני דרך טכנולוגיות שאפשרו לאלתא של התע"א לפתח במימון ישראלי את מכ"מי המערכות האלה, מה שגם שחרר אותן מתלות באישור אמריקני לייצוא שלהן אחר כך.
הכנסות העסקאות האלה מסייעות כיום במימון מה שאמור להיות המהפכה הטכנולוגית והכלכלית הבא, נשק הלייזר. רפאל ואלביט כבר עובדות על מערכת מגן אור שתתחיל להימסר השנה לחיל האוויר, ולאפשר לראשונה בעולם יכולות מתחום המדע הבדיוני, ליירוט רקטות בשניות, ובעלות של שקלים בודדים במקום עשרות אלפי דולרים. התעשייה האווירית מפתחת במקביל מערכת לייזר משלה, בכיוון טכנולוגי שונה.
מדובר בדור הראשון של המערכות: מוגבל בעוצמה שלו, עדיין לא מסוגל להתמודד לבד עם מטחי רקטות, ולא עם טילים גדולים ומהירים יותר. אבל זאת ההתחלה, ובניהול נכון של התעשיות ומשרד הביטחון, היא גם תוביל לגל חדש של עסקאות ייצוא, עניין קריטי בצמיחת התעשיות ובהבטחת העצמאות הביטחונית של ישראל בעידן שלא ברור אם תזכה בכלל להמשך הסיוע הצבאי מארה"ב, עשויה להצטרך לממן את כל הרכש הביטחוני בעצמה, ולהיות מסוגלת להציע לשותפות פוטנציאליות בעולם, מדינות או חברות ענק, טכנולוגיה ייחודית ומתקדמת.