הולך לו מר ישראלי בסופרמרקט, דוחף לפניו את עגלת הקניות, מעמיס עליה פסטה, אורז, ירקות למרק לפי הרשימה שבידו. עובר אל חומרי הניקוי, נזכר לפתע ששכח קפה וחוזר אל המדפים שעליהם גם תה וסוכר. את השניצלים שהוא אף פעם לא זוכר אם לקנות לפי ק"ג או לפי יחידות, הוא שומר לסוף.
כך גם באשר למוצרי החלב - למה שיעמדו סתם בעגלה? הן גם כך, עד שיעבור בקופה, עד שיסיע את העגלה לחניון, עד שיפרוק הכל אל תא המטען וישיב אותה לטור הארוך כדי לקבל את חמשת השקלים שלו בחזרה, עלולה לחלוף כמעט שעה.
הולך לו מר ישראלי, פעם גבר גאה שמפרנס את משפחתו בכבוד - ולא יודע את נפשו מרוב דאגה. את הקנייה השבועית הנדרשת עיכב ביומיים, כדי שתתרחש אחרי שקניות החודש הקודם בכרטיס האשראי ירדו מחשבון הבנק שלו. והלוואי שרק בכך היה מדובר: יש גם את ביטוח הרכב שצריך לחדש - וכל זה עוד לפני תחילת החודש, שאז יירד התשלום החודשי הקבוע של המשכנתה, אחר כך החוגים של הילדים.
"אני רוצה להירשם גם לג'אז", תובעת הרקדנית הקטנה בת השמונה - למרות שביקש מאשתו לשוחח עם הילדים על כך שהשנה יסתפקו בחוג אחד.
הדאגה מתחלפת בכעס. עכשיו הוא מקלל - לא חלילה בקול רם (הוא ממש לא מאלה), אבל בלב הוא מאחל כל רע לאסם, לשטראוס, לתנובה, לדיפלומט - ולכל יצרני ויבואני המזון באשר הם. מצד אחד אצלו מקצצים בימי הבראה, מקפיאים את עליית השכר שכה חיכה לה, מייקרים את המע"מ, הדלק והארנונה - אבל אצל היצרנים והיבואנים? חגיגה! הקפה שהוא אוהב לשתות התייקר כבר שלוש פעמים מאז תחילת השנה. למה בעצם? עד כדי כך נסק מחירם של פולי הקפה? כשהוא חושב על זה לעומק הוא מתעצבן עוד יותר - "עלייה בתשומות הייצור", נאמר בהודעת החברה, בעברית מכובסת.
מה התייקר להם כל-כך? הוא שואל בליבו. חומרי הגלם דווקא הוזלו, גם שכר העובדים לא עלה. אז נניח שהעלו להם את החשמל - ולו לא העלו? אז מה, הוא יכול להתייצב אצל הבוס שלו עם חשבון החשמל ולבקש תוספת? מה פתאום, הוא הרי לא יצרן מזון או יבואן גדול שמתחכך בקוקטיילים עם שר הכלכלה, אולי אפילו תורם כמה שקלים לפריימריז של כמה דמויות מפתח במפלגה הנכונה.
הוא דוחף את העגלה למעבר הבא, זה של המתוקים. מזל שלא הביא איתו את הילדים, הוא חושב לעצמו. נכון שהוא מתענג על כל שעה בחברתם, אבל ללכת אתם לסופרמרקט? מדובר בפיגוע כלכלי: עכשיו בוודאי היו גורפים לעגלה מוופלים ועד בייגלה, שגם מחירם האמיר.
"בני-זו... כולם", הוא לוחש לעצמו, הפעם בקול חרישי. בתוכנית הצרכנות בטלוויזיה הציעו לצרכנים להיות נבונים יותר, לא לקנות ממי שמעלה מחיר, אבל הנה - השוקולד לאפייה שביקשה ממנו אשתו לקנות כדי להכין עוגה ליום ההולדת של הגדול, בכיתה. גם היצרן המקומי וגם היבואן, הכאילו-מתחרה, העלו שניהם את המחיר (ובאופן שאין מקרי ממנו אפילו באותו היום!). אז כמה נבון כבר אפשר להיות?
מצחיק, הוא חושב לעצמו, כשהוא נזכר איך בהתחלה התבטא החיסכון שלו דווקא בקניות גדולות יותר בסופרמרקט. זה היה אחרי שהבינו שהשנה לא יוכלו לטוס לחופשה משפחתית - כי למי יש עכשיו 20-30 אלף שקל פנויים? וגם אחרי שהחליט למשוך עם הרכב עוד שנה, למרות שהביקורים במוסך קצת תכפו. "הנה", הוא אמר לאישה: "רכב לא החלפנו, לחו"ל לא טסנו השנה - לפחות נאכל כמו שצריך!"
והוא אכן אכל - ליד מדף הגבינות היה מוסיף לו חוץ מהפרוסות לטוסטים של הילדים גם את הפטה השמנמנה ההיא שהוא אוהב לנשנש. בבשרים הקרים היה מבקש שיפרסו לו גם 300 גרם רוסטביף במקום להסתפק בפסטרמה הודו, ובזיתים היה מתפנק גם על הסורי וגם על הקלמטה הטעימים, כמו שאכל פעם ביוון - כלומר, כשעוד נסעו מפה לחופשות.
עכשיו אפילו ה"בילוי" הזה הפך ליקר: קונים רק מה שצריך. "מזל שאין לנו כבר תינוקות בבית", הוא חושב כשהוא חולף ליד אריזות החיתולים והמטרנה. דווקא הגברת רמזה לו שהיא מוכנה לעוד אחד, בן או בת זקונים, אבל לך תממן עכשיו עוד סיבוב - מה הם, חרדים? וזה לא שהוא שונא את החרדים, חס וחלילה, אבל כשהוא רואה את בן הדוד שלו שחזר בתשובה - עם שמונה ילדים שיהיו בריאים, הוא לא יכול לסבול את הרעיון שהוא נפרד בכל חודש מכמעט חצי מהברוטו שלו, רק כדי שהם יוכלו ללמוד בישיבה במקום ללכת לצבא.
הנה עכשיו הוא כבר חושב פוליטיקה, מה שעוד יותר מעצבן אותו. לפני יומיים קרא באיזה אתר שעומדים להעלות את שכר הח"כים והשרים. בסוף זה עוד לא קרה, אבל הוא נדהם מהחוצפה: הרי עוד מעט, ביולי, כשהם יצטרכו לקרוע את ההורים המבוגרים - שלה ושלו - בבייביסטרים ולג'נגל בין מחזורים של קייטנות, הח"כים הנכבדים, כל ה-120, ייצאו לחופשה של שלושה חודשים.
הוא נזכר פתאום בעצה של מדורי הצרכנות, להיות צרכנים נבונים - וחושב שזה אותה החרטא בדיוק כמו בפוליטיקה: תקנה את השוקולד של זה או של זה, בסוף כשתגיע לקופה תגלה שגנבו אותך, ושהכסף היחיד שתצליח להחזיר לעצמך הוא החמישה שקלים ששמת בעגלה.