למה חטופים מגייסים כסף? "עכשיו הלב של אנשים פתוח אליהם, הם פוחדים שיגיע זמן שהוא ייסגר"

כמו בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה, גם השנה פרסם הביטוח הלאומי נתונים מצמררים: יותר מ-22,000 שורדי שואה נמצאים במצב תפקודי קשה ותלויים כמעט לחלוטין בזולת. שליש מהם חיים על קצבת זקנה עם השלמת הכנסה בלבד, רובם לבד, בלי בן זוג, לעיתים בלי משפחה.

הם עברו את מחנות ההשמדה, את הרעב, את ההשפלה, את אובדן המשפחה והגיעו לזקנה שמביישת את המדינה שקמה בכספי השילומים שקיבלה בזכותם. במקום הוקרה ונשיאה על כפיים, הם חיים מקצבה עלובה, שוקלים אם לקנות תרופה או אוכל, ומתפללים לא להזדקק לאשפוז, כי אין מי שיישב ליד מיטתם.

ההשוואה בין שואת העם היהודי למה שעברו תושבי עוטף עזה והחוגגים במסיבות הנובה ב-7 באוקטובר מקוממת רבים, ובצדק. אין אירוע דומה לשואה בתולדות האנושות - לא במספרים, לא בהיקף, לא בשיטתיות ולא בעומק הזוועה. אבל אם כך נראית ההתנהלות של מדינת ישראל כלפי שורדי השואה שניצלו מציפורני הנאצים, מה מצפה בעוד 10, 20, או 30 שנה לאלו ששבו מהשבי בעזה?

שורדי השבי, נציין מראש, אינם רעבים ללחם - הם רעבים לביטחון. הם מבקשים לדעת שלא ימצאו את עצמם בגיל 80 נלחמים על פירורים מול פקיד בביטוח הלאומי. ב-7 באוקטובר המדינה לא הייתה שם. לא עבורם, ולא עבור אף אחד. מי מבטיח להם שלא יינטשו על ידה שוב?

ריסוק האמון מול הרשויות וחוסר היכולת לבטוח בהן, הביא את שורדי השבי למצוא דרך עוקפת באמצעות מימון המונים. לא בגלל שהם חלשים או מסכנים, אלא מתוך ההבנה הכואבת שהמדינה חזקה בטקסים ובשיחות טלפון נרגשות, אבל חלשה מאוד במחויבות. הם מנסים לבנות לעצמם רשת ביטחון עכשיו, כל עוד הם מסוגלים למשוך את הקשב.

החשש מפני העתיד הפך את גיוס ההמונים לסוג של תעודת ביטוח. בכל פעם שקרוב משפחה או חבר של שורד שבי פונה לציבור בבקשת עזרה, מתרחש נס קטן: תוך שעות ספורות נאספים סכומי כסף עצומים, והקמפיינים מגיעים ליעדם בזמני שיא.

כך היה כשגויס כסף עבור ירדן ביבס, אלי שרעבי, ארבל יהוד, אוהד בן-עמי, אור לוי, יאיר הורן, משפחתו של אוהד יהלומי ז"ל ומשפחתו של עומר ונקרט. הישראלים פתחו את הלב כמו שרק הם יודעים. השבוע הצטרפה לרשימה גם דורון כץ אשר, שתוך כמה ימים הצליחה לגייס 3.5 מיליון שקל.

"ההתמודדות הנפשית קשה ומורכבת, והדאגה לעתיד הכלכלי תופסת חלק משמעותי מהפחדים", כתבה בבקשתה לעזרה. "לא חשבתי שאגיע לרגע שבו אבקש סיוע מעם ישראל, עם נפלא שהיה לצידי ועטף בכל כך הרבה אהבה".

ואולי זאת הבעיה. כי על פניו, שורדי השבי לא מקופחים. המדינה מעניקה להם סל זכויות מקיף, שכולל קצבאות חודשיות בגובה של כ־9,236 שקל, שמורכבות מקצבה לפדוי שבי (3,300 שקל) ופיצוי אוטומטי כנפגעי פעולות איבה (5,936 שקל). תיקון החוק שמקדמת ח"כ פנינה תמנו-שטה, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי, תשדרג את הפיצוי הזה ל־100 אחוזי נכות, מה שיוסיפו עוד 2,500 שקלים לקצבה החודשית.

בחודשים הראשונים לשחרורם זכאים השבים גם לתשלומים זמניים - סיוע בעזרה ביתית (כ-4,500 שקל), החזרי נסיעות (כ-1,000 שקל), ומענק על אובדן הכנסה של בן משפחה מלווה (בהתאם לשכרו ערב האירוע).

לצדם ניתנים גם מענקים חד-פעמיים: מענק בסיסי של 60 אלף שקל לכל שורד, מענקי התארגנות שנעים בין 7,000 ל־30,000 שקל לכל בן משפחה, ומענק לרכב בגובה של 120-240 אלף שקל. כל ההוצאות הרפואיות מעבר לסל הבריאות מכוסות ללא הגבלה, כולל טיפולים אלטרנטיביים עד 6,000 שקל בשנה. השבים זכאים גם לליווי פסיכולוגי למשך שלוש שנים לפחות, ליווי משפחתי, ותמיכה בדיור, לרבות הלוואות לרכישת דירה, לשיפוצים והשתתפות בשכר דירה, והנחות בחשמל, מים, ארנונה ומס הכנסה.
בזמן שהיו בשבי, משפחותיהם קיבלו מענקים רבעוניים של עד 200 אלף שקל ו"שכר חלופי" לחטוף בגובה מינימום של 7,300 שקל בחודש, בהתאם לשכרו ערב האירוע.

על פניו מדובר בסכומים נאים ומכובדים בהחלט עבור מי ששרדו את התופת וחזרו מחודשים ארוכים בשבי, אבל יש גם כוכבית: כל ההטבות, הגמלאות והמענקים האלה, עטופים במסמכים, בהנחיות בירוקרטיות, בתנאים משתנים, בחרדות, בזיכרונות שמגרדים את הטראומה, ובעיקר, כאמור, באי ודאות אחת גדולה. האם המנגנון הממשלתי הזה ימשיך לפעול גם בעוד עשור? האם הוא ישרוד את חרב קיצוצי התקציב הבאה? ואת זו שאחריה? ואת זו שאחריה?

בשיחה עם אסתר בוכשטב, אמו של יגב בוכשטב ז"ל שנחטף מביתו בנירים ונרצח בעזה, ניסיתי להבין את הסוגייה. מדוע, שאלתי, שורדי השבי וקרוביהם מרגישים חובה לצאת לגיוס המונים סמוך לשובם הביתה, אם המדינה נותנת להם די והותר לקיום מכובד. בוכשטב, מנהלת תחום הבריאות והרווחה בקיבוץ ופעילה במטה החטופים, מדברת על משהו שאולי אף אחד מאיתנו לא יכול להבין.

"הדבר הכי קשה כרגע למשפחות הוא חוסר הוודאות", היא אומרת. "הסיפור של החטופים לא נגמר. אף אחד לא מצליח לחזור לחיים, כי האירוע עדיין פעיל. הצד הכלכלי קשור גם הוא בחוסר הוודאות, בחרדה מהעתיד. קשה להסתמך רק על גמלה כשהם לא יודעים עם מה יתמודדו בעתיד. אנשים רואים את השבים וחושבים שהם נראים בסדר, אבל לא ברור מה יתגלה, מה יצוף. אלה אנשים מקשת רחבה של גילאים, מילדים ועד קשישים. בניגוד לאירועים קודמים, לא מדובר בחיילים שיודעים מה הפרופיל הבריאותי שלהם. ולכן יש פחד מהלא נודע ואין ביטחון שמישהו יבוא ויעזור".

הביטוח הלאומי מצהיר שהוא עומד לצד המשפחות לאורך כל החיים.
"הוא נותן גמלה, מענק לרכב ודיור. חלק מהשבים מפונים, אין להם בית ואין להם מושג מה יקרה. אנשים שפונו לא יודעים לאיזה בית יחזרו, ואלה שחזרו מהשבי עדיין מעבדים את מה שקורה. לא בטוח שירצו לחזור הביתה.

"יש חוסר אמון במדינה כולה, לא מאנשים ספציפיים בביטוח הלאומי או במנהלת. החוויה של להיות לבד, השעות שבהן התמודדו עם ההפקרה, זה משהו שמלווה אותם. אני לא פסיכולוגית, אבל בשיחות עם אנשים, וגם עם עצמי, השעות שבהן הייתי לבד, ואלה שנחטפו חוו את חזק ממני, התחושה שאין מי שיבוא לסייע לך.

"גם החוקים שנחקקו לא מראים שיש הבנה של המדינה את הסיטואציה. אני בצוות של משפחות ממטה החטופים, שמנסות לקדם חקיקה לסגירת הפערים. לא כל מה שהצענו התקבל. התחושה של המשפחות, והיא עמוקה מאוד, היא של פחד שאם יקרה משהו, אף אחד לא יהיה איתם. עכשיו הלב של אנשים פתוח לחטופים, והם פוחדים שיגיע זמן שהוא ייסגר. יש גם תחושה שראש הממשלה לא מגן על משפחות החטופים כשהוא שותק מול ההתקפות נגדן. זה פוגע ולא מכבד".

על פי דברי בוכשטב, גם החזרה לעבודה היא אתגר גדול. "הרבה מאוד משפחות שכולות, משפחות של חטופים ומשפחות של שורדים לא מסוגלות לחזור לעבודה. הקשב מתקצר, יש חוסר יכולת להתרכז, וזה משפיע כלכלית. במשפחות ששני בני הזוג עבדו, ועכשיו אחד מהם או שניהם לא עובדים, מדובר בירידה מאוד משמעותית ברמת החיים.

"דבר נוסף שצריך לקחת בחשבון הוא, שאין תרומות למשפחות של החטופים והחללים, אלא רק לחטופים ששבו. וזה לא רק הסיפור שלהם, אלא גם של משפחות גרעיניות שנפגעו ונרצחו, חברים שנרצחו, קהילה שלא קיימת. גם חטופים שלא חיו בקהילות חוזרים לעולם אחר של חוסר ודאות. האם הם יוכלו ללכת ללמוד באוניברסיטה? האם הבריאות שלהם תהיה תקינה? האם יהיו להם בעיות נפשיות? המדינה מנסה לתת פתרונות, אבל הפער עדיין מאוד מאוד גדול".

על פי הצעתה של ח"כ תמנו-שטה יקבל כל שורד שבי וחטוף שנרצח וגופתו הובאה לקבורה מענק חד פעמי בסך ארבעה מיליון שקל. עבור חטוף שלא שוחרר וכזה שגופתו עדיין מוחזקת בידי חמאס יופקד הסכום לחשבון נאמנות, כדי שייעשה בו שימוש בעתיד. המענק יינתן באופן אוטומטי, ללא צורך בבקשות וניירת והקצבאות והמענקים ימשיכו להיות משולמים על ידי המדינה מדי חודש.

באוצר התנגדו בתוקף להצעת החוק, שעלותה נאמדת בכמיליארד שקל, וניסו לדחות את הדיון בעניינה בוועדת השרים לחקיקה לעוד שלושה חודשים. שר המשפטים יריב לוין קבע השבוע שהיא תעלה לדיון בעוד עשרה ימים.

"סכום כסף גדול כזה יכול לשחרר את הלחץ, אבל לא לפתור אותו", מסבירה בוכשטב. "הוא ייתן תחושה שהמדינה מבינה, שהיא נותנת לחטוף ששב הביתה את האפשרות לבחור מה לעשות בו. אני מקווה שהחוק יעבור, כדי שיהיה להם קצת אוויר".