לפני עשור בלבד, אדם אחד העז לעמוד מול אחת המערכות החזקות במדינה ולא מצמץ. קראו לו ברק כהן, עורך דין, אבא ואזרח, אבל בעיקר אדם שלא היה מוכן לשתוק כשדורכים עליו. כשהבנק מרר את חייו האישיים בהליכי גבייה, הוא לא התחנן לרחמים ולא כתב פוסט זועם בפייסבוק. הוא לקח מגפון, חבר או שניים, ויצא לטפל במנהלי הבנק שחתמו על העיקול. לא למשרדים שלהם. לבתים.
כהן וחברי קבוצת "באים לבנקאים" שייסד יחד עם ערן ורד, לא ניהלו מאבק סטנדרטי. הם לא ביקשו אישור להפגין מאף אחד, לא היו נחמדים, בלשון המעטה, והלכו על קצה האלימות הלגיטימית. הם חיפשו צדק. הם עמדו מחוץ לבתים של בכירי הבנקים, קראו קריאות בגנותם, הפגינו ליד מוסדות הלימוד של ילדיהם, תלו כרזות, תיעדו כל רגע והפיצו ברשת, כי כאב להם.
שיטות הפעולה הישירות, החודרניות והחתרניות האלה זעזעו את המערכת. מנהלי בנקים שלא הורגלו להיתקל באנשים מהעולם האמיתי מחוץ לשעות העבודה, או במעלית, שקשקו מפחד. לא רק מהמצלמות, אלא מהבושה. מהחשיפה. מהמראה שכהן הציב מולם.
בפעם הראשונה השתנה מאזן הכוחות. הבנקים היו אלה שנרתעו מהפעלת הליכי גבייה ציבורית אלימה, והציבור פקח עיניים וגילה שגם בעלי ההון הם בני אדם, ואם הם לא מהססים לפגוע באחרים, אפשר להכאיב להם בחזרה. המחאה של כהן לא רק נגעה בבנקים. היא הפכה מודל לפעולה אזרחית. היא הראתה שכשאין צדק, הולכים ומייצרים אותו.
המדינה לא אהבה את זה. כהן הפך ממצפן מוסרי ל"עבריין סדרתי". צווי הרחקה, כתבי אישום, הרשעה פלילית. המערכת סגרה עליו, ניסתה לטייח, אבל הצעקות שלו המשיכו להדהד. כשיוקר המחיה שוב נכרך סביב הצוואר כמו נחש רעב, כשהמשכורות נשחקות, מוצרים בסיסיים הופכים למותרות, ואילו הקמעונאיות, היצרניות וחברות האופנה מדווחות על רווחיות מטורפת, צריך עוד ברק כהן ומייד.
קחו את שופרסל למשל, שדיווחה על ירידה חדה של 6.8% במכירות וצמצום של 8.1% בחנויות זהות, כי לאזרחים אין כסף להוציא על אוכל. אבל הרווחיות? בשמיים. הרווח הנקי זינק ל-29.7%, שיא של עשור. ההכנסות של רמי לוי עלו ב-6% לכ-1.85 מיליארד שקל. הרווח הסתכם בכ-55 מיליון שקל. אפילו קרפור ההפסדית הצליחה לגרוף רווח נקי של 5.2 מיליון שקל, לעומת הפסד של 34 מיליון שקל ברבעון המקביל אשתקד.
המשוואה פשוטה ומחרידה. פחות אוכל בעגלת הקניות, יותר כסף בכספות של בעלי המניות. כשמשפחות בישראל מוותרות על מוצרי יסוד, המנכ"לים של הרשתות והיצרניות חוגגים רבעון שיא. לא רק בתחום המזון. גם באופנה. ההכנסות של קסטרו-הודיס, קבוצת פוקס, גולף ובריל, זינקו לשמיים. אם אין כסף לאוכל, לפחות נקנה חולצה יפה לצאת איתה לחפש עבודה שנייה. איך זה קורה? כשהישראלים לא יכולים לטוס לחו"ל בגלל המלחמה, הם קונים בגדים פה.
כשהמדינה נותנת לשדוד את הציבור, כולם גילו את נוסחת הקסם: לא צריך למכור יותר כדי להרוויח יותר. אפשר להעלות מחירים, ואפילו אם יגיעו פחות קונים, הרווחים יעלו. כשלקוח מוותר על קטשופ בגלל מחיר מופקע, הרשת מרוויחה יותר על כל בקבוק שהיא כן מוכרת. זה גזל בעינים פקוחות, אבל אנחנו משכנעים את עצמנו שזאת "כלכלת שוק חופשי".
ובדיוק ברגע הזה היה אמור להיכנס לפעולה ברק כהן של ימינו. ויש כמוהו לא מעט, כמו לוחמי צדק בקפלן, שנובחים על העץ הלא נכון. די לצעוק "רק לא ביבי". זה לא עובד. אחרי שנתיים של הפגנות, נתניהו והממשלה שלו עדיין שם, ולפי כל התחזיות, ימשיכו להיות שם עד סוף הקדנציה. ההפגנות שלכם הפכו לשגרה מפוהקת.
רוצים להפיל את ממשלה? אין בעיה. לכו על זה. אבל תתחילו מהדברים שבאמת כואבים לאזרחים. שנו דיסקט. קחו שלטים של מחירי המזון, צאו להפגין מול הסופרמרקטים, מול הבתים של המנכ"לים וחברי הדירקטוריונים החזיריים שמחלקים דיבדנדים על הראש שלכם. ותאמינו לי - כולם יצטרפו. לא רק השמאל, לא רק החילונים, כולם. כי כולם רעבים.
לצערנו, יוקר המחיה הפך למכנה המשותף הישראלי. הוא לא מבדיל בין ימין לשמאל, בין דתי לחילוני, בין מרכז לפריפריה. הוא פשוט הורס את כולם באותה מידה. רק כשתלחמו במלחמה האמיתית על הקיום שלנו פה, תצליחו לנצח.