יין ישראלי הוא, בהכללה, יופי של מוצר. באמת, אין תחומים רבים שבהם הצלחנו לסגור בתוך פרק זמן קצר (עשרות שנים) את פערי האיכות מול היצרניות המובילות בעולם.
אני למשל אוהב מאוד יין, ועוד יותר מכך, יין ישראלי, מוצר חקלאי שהוא תבנית נוף מולדתו-מולדתי. כבר קרוב לשלושה עשורים שאני שר את תהילתו באזני כל מי שרק מוכן לשמוע: מדבר בלהט על העובדה שבישראל אפשר בנסיעה קצרה ברכב לעבור כמה אזורי אקלים, מזכיר לכל גוי את העובדה שייצרו כאן יין כבר לפני אלפי שנים, מספר על וירטואוזיות של דור חדש של ייננים, שלמדו במוסדות הכי נחשבים, השתלמו באזורי יין ידועים - וחזרו הביתה כדי להרים עוד את קרנה של תעשיית היין בישראל ועוד.
כולם היו בני, רבים מהייננים והעושים במלאכה ביקבים הפכו לחבריי - ואני יודע עד כמה הם עובדים קשה ועד כמה חשוב לתמוך בפועלם.
רק שאחרי שכתבתי את כל זה - והתכוונתי לכל מילה - מוכרחים לומר ביושר: מבחינת עלות מול תועלת, יש שתי סיבות עיקריות לשתות יין ישראלי: פטריוטיות וכשרות.
השגחה עליונה
כאמור, אני אוהב יין ישראלי, מפרגן לתעשייה המקומית וחפץ בייקרם של האנשים היקרים שמועסקים בענף. זו הסיבה שאני מוכן לשלם יותר תמורת יין שמבחינת מה שקורה על הלשון לעומת מה שקורה בארנק, נותן לי תמורה פחותה. כמה פחותה? בערך 30 שקל לבקבוק.
אמנם קשה להשוות בין בקבוק לבקבוק, אבל כאשר מתעלמים מניואנסים כאלה ואחרים, אפשר לקבוע שבקבוק של יין מיובא (בהכללה כמובן) במחיר של 40 שקל, יעניק תמורה של בקבוק יין ישראלי במחיר של 70 שקל. יין יבוא שיעלה 70 שקל יעניק תמורה של בקבוק ישראלי במחיר של 100 שקל ומעלה - וכך הלאה. הפער הנומינלי במחיר נשאר כמעט קבוע, הפער באחוזים גדול דווקא בבקבוקים הזולים יותר (מיד נידרש למשמעות אחת מרכזית של הנתון הזה).
רבים תולים את האשמה בצווארה של הכשרות, אבל זה קצת כמו להתלונן על כך שצפוף בסירת הצלה. למה? כי אחת המהפכות הצרכניות החשובות בעולם היין הישראלי התרחשה דווקא בעולמם של שומרי הכשרות, מסורתיים ודתיים, שהחליפו יינות קידוש מתוקים וזולים ביינות איכותיים.
במדינה שבה נצרך יין בעיקר למטרות פולחניות (בחודשיים וחצי שבין פורים לשבועות ובחודש שלפני ראש השנה ועד סוכות, נמכרת רוב תצרוכת היין השנתית בישראל) מדובר במהפך מדהים.
כשרות ביין היא נושא שעלול לדרוש כתבת מגזין ייעודית, לכן נלך היישר לשורה התחתונה: כדי שיקב יהיה כשר הוא נדרש להעסיק משגיח כשרות, יהודי שומר תורה ומצוות (עם אישור מהרבנות), שרק הוא נוגע ביין. עבור חלק מהיקבים מדובר ב"תיק", אבל ברבים מהם נטמעו משגיחי הכשרות בין צוות העובדים של היקב, והם עושים מלאכתם נאמנה ולא מצמצמים אותה רק ל"השגחה".
התמורה היא כמובן גדולה הרבה יותר: הזדמנות לא רק להיחשף לקהל של שומרי כשרות, אלא להיכנס לרשתות השיווק הגדולות, שכשרות עבורן היא תנאי סף - ולהיחשף לקהל גדול יותר בקרב הציבור הכללי. במילים אחרות: יותר מששומר היין הישראלי על הכשרות, שומרת הכשרות על ענף היין הישראלי.
הזכרנו קודם את הצריכה המוגברת ערב החגים? ובכן, זו צריכה שכמעט כולה מבוססת על יינות כשרים. כי גם ישראלי-חילוני שאינו מקפיד, מסב אל שולחן החג עם החבר שקצת התחזק או עם הדוד ש"שומר" - ולפיכך היין שירכוש לשולחן החג יהיה לרוב כשר.
תסעדו ותשלמו
למרות שיפור מעודד בצריכת היין של הישראלים (זינוק חד נרשם בתקופת הקורונה. מי האמין שמגיפה כלל עולמית היא שתשבור את הסטגנציה בביקוש?) הרי שבכמויות שאנו שותים, הבדל של 30 שקל לבקבוק הוא בבחינת כסף קטן עבור רוב הצרכנים. איפה הכסף הזה הופך לגדול? במסעדות, שם מכפיל רווח של לפחות פי שניים (או שלושה) הופך את הפער למשמעותי הרבה יותר.
לפני כמה ימים ישבתי עם זוגתי במסעדת דגים ביפו. הזמנו בקבוק יין לבן מיקב ישראלי קטן, אך מצוין. לשמחתי המקום הסתפק במכפיל רווח נדיר בעולם המסעדנות הישראלי: בקבוק יין שמחירו כ-95 שקל בחנות נמכר לנו במסעדה ב-150. ועדיין עם כל התמחור המתחשב, היה היין המנה הכי יקרה בתפריט - והפך ארוחה שמחיר המזון בה היה 250 שקל לחשבון של 400 שקל. הבדל משמעותי של 37% מסך מחיר הארוחה.
לשם השוואה, שבוע קודם היינו באיטליה, שם שילמנו במסעדה היקרה ביותר 125 אירו תמורת הארוחה, מהסכום הזה תפס היין 27 אירו, כלומר פחות מ-22% - וזה עוד היה בקבוק יקר. אילו רצינו, אפשר היה להוריד את הנתון הזה מטה לכיוון של 15% ממחיר הארוחה.
לחיים!
יוקר היינות במסעדות הוא מעין מעגל קסמים שבו לכודים יקבים, מסעדנים וחובבי יין ישראלים. אבל יחסי הגומלין בין ענפי היין והמסעדנות מסבירים גם תופעות אחרות, חלקן משמחות, כמו למשל הפריחה בסצנת ברי-יין בישראל בשנים האחרונות.
על מה ולמה? ובכן זוג שפעם היה מקיים דייט במסעדה, יידרש היום להוצאה של לפחות 400 שקל (הכוונה למסעדה סבירה פלוס) בעוד שבבר-יין הוא יכול "לשבת על בקבוק" במחצית הסכום, כולל נשנוש קטן (כדי שלא ללגום על בטן ריקה).
אז בואו נתכנס גם אנחנו לקראת החשבון ונבדוק מה היה לנו בטור הזה: שיר תהילה לענף היין הישראלי, בליווי קינה קטנה על מחיריו הגבוהים, ייחולים למחירים שפויים יותר של יין במסעדות ולקינוח הסבר מדוע לאחרונה על כל מסעדה שנסגרת צצים שני ברי-יין, כאילו היה מדובר בדוכני פרוזן יוגורט בניינטיז.
אני מקווה שצלחתי להעביר לפחות חלק מה"תורה" על כוס יין אחת, אבל מקווה עוד יותר שהצלחתי לגרות אתכם ללגום יין ישראלי לבן וצונן בשיאו של גל חום לוהט. לחיים!