גם בענף שרגיל לפניני לשון משעשעים, היה הכדורגלן אלון מזרחי, מגדולי חלוצי ישראל בכל הזמנים, אקסמפלר שמנפק אמרות שפר כמעט בכל ריאיון. למרות זאת, ציטוט אחד שלו זכור היטב עד היום, שנים רבות לאחר פרישתו ממשחק פעיל: "אני רוצה לשחק באירופה או בספרד" (ערוץ הספורט 1997).
יצא לי להיזכר השבוע במשפט האלמותי ולחשוב שאולי מזרחי היה בכלל נביא. זה היה כאשר המחאה נגד ישראל בספרד במרוץ "וואלטה אספניה" כמעט שעצרה את המרוץ. כמה ימים אחרי ספרד, הגיעה גם אירופה: הולנד, פעם סמל הידידות בין ישראל לעמים, הודיעה כי לא תשתתף באירוויזיון אם ישראל לא תורחק ממנו.
תאמרו שאפשר גם בלי השתתפות במרוץ אופניים או בתחרות זמר. זה נכון כמובן, אבל בואו ונגדיל קצת את הרשימה: בוונציה זכה בפרס הראשון (וחשוב מכך ב-23 דקות רצופות של מחיאות כפיים!) סרט שמתעד את רגעי חייה האחרונים של ילדה פלסטינית שנמלטה עם משפחתה מביתה ונורתה בידי צה"ל (סיפור נורא יסכים גם מי שתומך ללא סייג במלחמה). זו רק ההתחלה, שכן צפויים לסרט עוד פסטיבלים, שהאחרון שבהם יהיה האוסקר - כלומר: פגיעה לא רק בקרב האירופים ה"אנטישמיים", אלא גם במרכז הוליווד, פעם סמל להשפעה היהודית על התרבות המודרנית העולמית ולהערצת ישראל.
נבחרת ישראל בכדורגל הפסידה הפסד דרמטי לאיטליה החזקה במשחק שנערך בדברצן, הונגריה. גם מכבי תל אביב שתחל בקרוב את הופעותיה במפעלים האירופים בכדורגל וכדורסל, לא תארח את המשחקים בישראל. הסיבה היא ביטחונית, אבל רק לכאורה: הן ברור לכל שאין שום מניעה ביטחונית לקיים אירועי ספורט גדולים בישראל. הבעיה היא שאף אחד, מהמועדונים ועד להתאחדויות והאיגודים, לא רוצה להעלות את הנושא על סדר היום. זה עוד עלול להיגמר בהשעיה של ישראל מכלל מפעלי הספורט של אירופה.
לכן מעדיפים את ה"ישראבלוף" הזה, לפיו שחקנים בחו"ל חוששים לבוא לישראל, בשעה שהם פשוט לא רוצים. במילים מפורשות יותר: זה לא שהפכנו למסוכנים, כמו שהפכנו למצורעים.
יש עוד דוגמאות לנסיגה במעמדנו בניכר (למשל החלטת בכירים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה שלא לאפשר הקרנה או שידור של יצירותיהם בישראל, ולא לשתף עוד פעולה עם גופים ישראליים או לביטול קונצרט של תזמורות גרמנית בבלגיה רק כי המנצח הוא ישראלי), אבל למי שמצוי בעולמות העסקים והאקדמיה, הצעדים הללו, שזכו לתהודה תקשורתית מוגברת, לא באו בהפתעה.
חבר שעוסק בתדמית, בין היתר גם בניסיון הסיזיפי לשפר את זו של ישראל בעולם, אמר לי בלב כואב: "עד לא מזמן זיהיתי שמי שהיה מוכן להיפגש איתי לפני שנה הפסיק לענות למיילים. עכשיו זה מי שעוד היה מוכן להיפגש איתי עד לפני חודש, שלא עונה יותר".
מאיפה אתם?
אני קשיש מספיק בכדי לזכור שנים שבהן להגיד בחו"ל שאתה מישראל, היה מוסיף כבוד: נחשבנו לפלא בעיני העולם, לנס, לעם שתבע לעצמו את ארץ אבותיו - וניצח למרות אמצעיו הדלים.
צעירים מרחבי אירופה וצפון אמריקה באו להתנדב כאן בקיבוצים. לא דיברנו גבוהה על כיבוש או על סיפוח ולא הבטחנו לעזתים מחיקה או פצצת אטום, אבל ניצחנו בכל עימות מזוין, אף ששרנו שיר לשלום.
במובן העסקי היינו מותג מושלם, כזה שיש לו סיפור שמוכר את עצמו - כך יאמר כל מומחה בשיווק.
הפכנו למדינה שמייצאת לצד ב' דרך צד ג', כדי לטשטש את המקור הישראלי. לא רק ברמה העסקית, אלא גם במישור האישי. בכל העולם אנחנו מספרים שאנחנו מספרד, פורטוגל, איטליה או יוון. פעם זה היה כדי לאכול שווארמה בדוכן של פליטים מלבנון מבלי להיקלע לוויכוח. היום זה כדי לא להיזרק מהמונית או מהמסעדה.
אנחנו רואים תמונה מורכבת יותר של הסכסוך מאשר האדם הממוצע שחי לו בשטוקהולם, ליון, ולנסיה, טורונטו או שיקגו, אבל גם אם אנחנו אלופי העולם בהסברה נתקשה להסביר יחס של עשרות אלפי הרוגים בעזה ל-1,200 נרצחים בישראל ומעט יותר מ-900 נופלים במדים (כשליש מהם נמנו בין הרוגי 7 באוקטובר).
לעצמנו אנחנו יכולים להזכיר שגם מי שמוגדרים "בלתי מעורבים" והיום בוכים על הסבל שנגרם להם, חגגו בכיכרות את מה שנראה להם כ"ניצחון", עלזו על תמונות של ילדים טבוחים ואולי אף לקחו חלק כזה או אחר בכל הקשור ל"טיפול" בחטופים הישראלים. זה אולי נכון, אבל קצת לא רלוונטי למי שאינו ישראלי. גם כי חלפו שנתיים וגם כי בין ההרוגים (על פי הערכות) הפלסטינים יש כמעט 20,000 ילדים.
כסף לפח
אין שום איש הסברה שיכול לנצח את הנתונים האלה. לכן ההחלטה של ממשלת ישראל, רק השבוע, להעביר חצי מיליארד שקל לטובת ההסברה הישראלית בחו"ל, משולה לשליחת חטיבת מילואים להציל את יישובי עוטף עזה ממתקפת 7 באוקטובר, באיחור של כמעט שנתיים.
זה לא שאין מה לעשות. אפשר ומוכרחים להתכונן ליום שאחרי. לשיקום תדמית ישראל ביום שתסתיים המלחמה, שהעולם החליט כבר מזמן מי הם קורבנותיה. עדיף לוותר מראש על ניסיון להצדיק אירועים כמו פגיעה באנשי צוות רפואי, גם אם חלקם אנשי חמאס במסווה. או על ניסיון להסביר הרס שיטתי של מגדלים בעזה כיוון שמהקומות העליונות שלהם עלולים לצלוף על חיילינו. זה רלוונטי רק למי שמוכן לעשות הכל כדי לא לסכן את הילדים שלנו, לא למתבונן האובייקטיבי מהצד.
חצי מיליארד השקלים שמתכננת מדינת ישראל לזרוק לפח כדי לקנות משפיען רשת כזה או אחר, בעוד הפלסטינים ממשיכים לנפק סיפורים ותמונות של ילדים מתים, אינם הכסף היחיד שירד לטמיון. כבר עתה מפסידה ישראל מיליארדים בגלל הסנטימנט השלילי: אתם לא מאמינים כמה קשה להכניס סבון מתוצרת ישראל לרשתות של בתי מלון בחו"ל, להכניס תוצר מזון לרשת של סופרמרקטים או יין לתפריט של רשת מסעדות. כל אלה עפו החוצה ברגע שבעלי הרשתות הבינו שהם עלולים לסבול מחרם צרכני בגין בחירתם במוצר ישראלי.
אירוויזיון? מרוץ אופניים? אתם צודקים - נוכל גם בלעדיהם, אבל האחד ועוד אחד ועוד אחד שכזה, מסתכם לסכום שלילי שאנו לא יכולים לעמוד בו, בעידן שבו לכתוב על מוצר MADE IN ISRAEL זה כמו לכתוב עליו "רעיל".