תכלה שנה וקללותיה? הישראלים כבר לא מאמינים באופציה הזאת

אין דבר שמעורר ומעודד את הכלכלה, יותר מכל נתון סטטיסטי, יותר מכל ממצא אמפירי, יותר מכל תחזית על נתוני צמיחה ואחוזי גירעון נמוכים, כמו האמונה ש"יהיה טוב".

מדובר בנתון חמקמק, בעיקר משום שהוא סובייקטיבי: איך אפשר למדוד אמונה של האדם בעתיד טוב יותר? ובכלל, איך מודדים את דרגות השוני בין אדם לחברו, והרי איש אינו יודע באמת מה ילד יום, אז איך לקזז את מי שרואה שחורות עם מי שבטוח שאנו חיים בתקופה של ניסים?

מעבר לכך שבפסקה דלעיל יש משום הסבר מדוע כלכלה, על אף שהיא תולדה של מחקרים, סטטיסטיקות, חישובים ומודלים, לעולם לא תהיה מדע מדויק, בהיותה מתקיימת בין המדעים המדויקים למדעי החברה ומדעי הרוח, בין ניהול לפסיכולוגיה, בין חישובי מימון ליכולת להבין מה מניע בני אדם, יש בה כדי לרמוז על מפתח לתחושות הבטן של הציבור.

המפתח הוא הזדהות. כאשר המדינה, כלומר ההנהגה, הממשלה והקואליציה מייצגות מאן דהו, גדלה מאוד אמונתו בעתיד המשותף לכולנו. לעומת זאת, כאשר אדם חש זרות, אפילו ניכור, פוחתת אמונתו בכך ש"יהיה טוב".

מה הקשר בין זה לבין התחושה העגומה שחשים ישראלים רבים ערב ראש שנה עברית חדשה? במילה אחת נשיב: "אוהו". יש קשר הדוק שמתבטא השנה בעגמומיות שמנותבת להפחתת הצריכה הפרטית, בירידה בקניות לקראת החג.

לא בכל מקום, לא בכל מגזר, אבל השנה יותר מבשנים עברו, נדמה כי ישראלים רבים מתהלכים בינינו עם פנים ארוכות, עם חשש מקנן בליבם מפני הבאות, בתחושת פחד שהגרוע עוד לפנינו.

נתחיל את המסע בעקבות החשש מפני העתיד דווקא בגובה שממנו נפלנו. הכוונה אינה רק למצב הכלכלי הטוב-יחסית שהיה בימי הממשלה הקודמת (באופן פרדוקסלי אפשר להיזכר עתה שאחת הסיבות לנפילתה הייתה זינוק ביוקר המחיה, אפקט צד של הפלישה הרוסית לאוקראינה שהעלתה את מחיר האנרגיה וחומרי הגלם בעולם), אלא גם למסורת היהודית:

הימים שלפני ראש השנה הם לרוב ימים של התרוממות רוח, של הרמות כוסית חגיגיות בהן נפרש חזון עסקי, של איחולים מקרב לב - מקרוב עד רחוק לשנה טובה. ימים של תקווה שהופכת לאמונה בכך ש"יהיה טוב" - ואולי המירכאות כאן מיותרות.

כלומר, תחושת העגמומיות אינה רק פועל יוצא של ניתוח המצב, אלא גם ביחס לשנים קודמות שצרובות בזיכרון הקולקטיבי שלנו.

האפיון השני מתייחס לזהות מי שמאבדים תקווה: אוכלוסיות חזקות ומבוססות יחסית, מעמד בינוני עד בינוני-גבוה ואף למעלה מכך. האנשים האלה הם חוט השדרה של החברה הדמוקרטית. יותר מכך: הם מי שממלאים את הקופה. לא רק את הקופה הציבורית באמצעות מיסים, אלא גם במובן של הנעת גלגלי המשק: הם מבלים יותר במסעדות, טסים יותר לחו"ל וקונים יותר - לא רק ברשתות האופנה וסוכנויות הרכב, אלא אפילו בסופרמרקט.

כשם שהיחלשותם של בני המעמד הזה היא מסוכנת לעתיד הדמוקרטיה הישראלית, כך היחלשות החשק שלהם לשופינג (בעקבות דיכאון קולקטיבי) היא סכנה לעתיד המשק.

לפעמים מדובר בפרדוקס: אנשים שעשו קופה נאה בבורסה, רוכבים על גל הגאות בשוק ההון הישראלי שהסתחרר כלפי מעלה, כובשים את מבטם בקרקע בכל פעם ששואלים אותם מה שלומם... אין זאת בשל התרופפות הקשר בינם לבין מה שהם מזהים כגרעין הישראליות.

ייאמר מיד: חלק מזה אפשר לפטור כיבבה בכיינית של מי שמרגישים ש"גנבו להם את המדינה". אבל מי שיבקש לצמצם את זה לכך, טועה פעמיים - גם מפני שיש נתונים אמפיריים לבסס עליהם את התחושה השלילית באשר לכיוון שבו צועדת מדינת ישראל ועוד יותר מכך - כי תחושת השבר שלהם, אפילו אם נניח שהיא מדומה, סופה להקרין על מצב המשק.

אדם שנוטל משכנתה כדי לרכוש דירה, מושפע כמובן מאמצעיו ומיכולת ההחזר שלו, אבל לפעמים ההבדל בין משכנתה שההחזר החודשי שלה הוא 4,000 שקל לחודש, למשכנתה גדולה בהרבה שההחזר עליה כפול, הוא באמונה של נוטל הלוואה בשיפור יכולת ההשתכרות שלו, כלומר - באמונה שיהיה טוב, שהמשק יפרח, שהוא יזכה לקידום מקצועי ששכר משופר בצידו.

מיותר לציין שהנחה הפוכה, אפילו לבעלי אמצעים סבירים, גורמת לאנשים "לשבת על הכסף", להמתין ולראות מה ילד יום. נכון שהתנהגות כזאת מלווה כל תקופה של חוסר ודאות, אבל הפעם נדמה שהפחד אינו רק מכך שלא יהיה טוב יותר, אלא חשש הגובל באימה מכך שיהיה גרוע הרבה יותר.

אפשר לבחון לדוגמה את אפיקי החיסכון המקובלים: קרנות השתלמות, קופות גמל וחיסכון פנסיוני. יותר מכל אחוזי תשואה מזה ודמי ניהול מזה, נשען כל המבנה על האמונה של החוסכים בכך שכל שקל שהרוויחו בזיעת אפם, עוד ישמש אותם ביום גשום (או לגיל פרישה).

הבעיה היא שהאמונה בממשלה התערערה עד כדי כך שאנשים רבים מטילים ספק בזה שכספם לא ייגזל על ידי ממשלה חמדנית שמבקשת לממן לשריה חיי מותרות, לשחד מגזרים שלמים כדי לשמור אותם קרוב - ומול כל זה, לנהל מלחמה אינסופית שבה "צץ" בכל כמה חודשים אויב חדש.

אז אולי לא ילאימו כאן את חסכונות הציבור (למרות שנדמה שהממשלה הזאת מסוגלת לכל דבר), מה שיחסל סופית השקעות בישראל, אבל להניח שיטילו עליהם מס, זה כבר אינו מופרך. ראינו דברים מוזרים מאלה מתרחשים תחת הממשלה הנוכחית.

לכאורה זה היה אמור להגביר את ההוצאה הפרטית, מעין אווירת "אכול ושתה כי מחר נמות", לתדלק סצנת בילויים פרועה, כמו שהייתה כאן למשל בימי האינתיפאדה השנייה על פיגועי התופת שלה. הבעיה היא שאז הציבור האמין שמדובר ברעה חולפת, שבעצם הבילוי הופך הציבור שותף במאבק על החוסן הלאומי. היום המצב שונה בתכלית: הספק המכרסם באשר ליכולת התפקוד של הממשלה, מהעומד בראשה ודרך כמעט כל שריה, הפך למשתק.

אני זוכר איך אירחתי לארוחת צהריים בשנת 2003 צוות של תקשורת זרה, שבא לסקר את סצנת המועדונים של תל אביב. ניסיתי להסביר להם את הלוגיקה שמאחורי הפער בין אוטובוסים מתפוצצים למסעדות מפוצצות בסועדים. בין ירידה בתחושת הביטחון האישי לבין תחושת ה"ביחד" של מסיבות רבות משתתפים.

הם יצאו בתחושה שאפשר אולי לפגוע בגוף הישראלי, אבל הנפש היא לא רק חזקה אלא גם שמחה. לא עוד, לא הפעם. אם שמחתי אז על שהם מוציאים את תהילתה של תל אביב ברחבי העולם, הרי שעתה אפשר שהייתי מתחנן אליהם שיעצרו את ממשלת ישראל בטרם תכריע אותנו מבפנים.

לא בטוח שהייתי באמת עושה כן. כמו ישראלים רבים גם אני גדלתי על "אל תגידו בגת" (מתוך קינת דוד), כלומר - כיבוס הכביסה המלוכלכת בבית מתוך הבנה שמה שאני יכול להגיד לישראלי אחר בעברית, נשמע אחרת לגמרי באנגלית. רק שעצם העובדה שאני לא בטוח, מעידה על כמה התערער האמון שלי לא רק ביכולתה של ממשלת ישראל לשפר את המצב, אלא גם ברצונה.

לא צריך להקשיב למלעיזים, כלומר למבקרי הממשלה. אפשר להסתפק במה שאומרים בכירי שריה: מילא בן גביר הכהניסט שמבטיח לשוטרי משטרת ישראל שיבנה עבורם שכונה חדשה על שפת הים בעזה (מחיאות הכפיים שלהם מטרידות הרבה יותר מדברי האיש שהיותו שר בממשלת ישראל ממיטה חרפה נוראית על כולנו), אבל גם כשמאזינים לשני השרים הכי בכירים בממשלה: שר הביטחון ושר האוצר, אפשר להתחלחל.

השני, ספק-מטורף שרואה במלחמה על מתיה הרבים בבחינת נס גלוי, כבר מחלק את הרווחים מהנדל"ן העזתי בינו לבין האמריקאים. הראשון, האיש שאמון על מתן פקודות לרמטכ"ל, מבטיח שדגל ישראל עוד יתנוסס בצנעא... באמת? ממשלת המשתמטים שיש לו את הכבוד המפוקפק להיות שר הביטחון שלה היא שתביא אותנו לשם?

הישראלים, לפחות חלקים גדולים בקרבנו, אינם טיפשים. רובנו זיהה את הסטירה שספגנו ב-7 באוקטובר לפני שנתיים, כקריאת השכמה. כצו גיוס שלו נענה כל איש כמיטב יכולתו - מנקודות הכינוס להתייצבות למילואים ועד למרכזי הסיוע וההתנדבות. מה נותר מהתרוממות הרוח ההיא שבאה כתגובה רפלקסיבית למפח הנפש הנורא ההוא?

ובכן, כלום ושם דבר. הצבא ברובו עייף, גורר רגליים. יחידות המילואים שלא ידעו מה לעשות עם כל המתנדבים שגדשו אותן בחודשים הראשונים למערכה, משלימות עכשיו מן הגורן ומן היקב, מזמנות כבר את מי שהגיעו לגיל הפטור או מי שהפרופיל שלהם כבר לא מתאים לשירות קרבי.

הקופה הציבורית נאנקת: שוב ושוב נפרצת נסגרת הגירעון בתקציב המדינה. שוב מקצצים כמעט בכל גזרה, זולת באתנן של המפלגות החרדיות.

הבידוד הבינלאומי גובר: האירוויזיון, תחרויות הספורט וכמה פסטיבלי קולנוע הם לא יותר מאנקדוטות סימבוליות לחרם כלכלי מתהדק, גם אם עדיין לא רשמית - שאלו כל יצואן כמעט בכל תחום עד כמה "הצליחה" לממשלה השמדת הערך של המותג "ישראל" (לפחות משהו הם הצליחו להשמיד, אלה שמברברים על השמדת חמאס, שרק הבוקר שיגר טילים לעבר אשדוד ואשקלון, משמע - שיקם גם את יכולות הייצור שלו).

ומול כל אלה מתרחש מופע של אטימות ועבריינות מצד חברים בממשלה (מאי גולן היא רק סמן קטן), מגובה במשטרה משותקת שהפכה ליחידה לפיזור הפגנות שתפקידה להגביל את חופש המחאה (חכו, התחושה לקראת מינוי דוד זיני לראשות השב"כ היא שעוד לא ראינו כלום) ואולי גם לכפות מצב חירום שמטרתו לדחות את הבחירות (אקט שיהפוך את הממשלה ללא חוקית בעליל).

כלומר, בכל אשר נפנה אנו צפויים להיתקל עם הראש בקיר - ואם ערב השנה שעברה עוד אפשר היה לחלום על קפיצה קטנה לחו"ל כדי "להתאוורר" הרי עתה סוגר עלינו גם העולם: ישראלים מתחזים לאיטלקים, יוונים ופורטוגלים ומעבירים נסיעות שלמות במוניות בחו"ל כדי שלא תיפלט להם מילה בעברית, שתחשיד אותם בפשעי מלחמה...

גם מי שיצעק במדיה לא מבוטלת של צדק שמדובר בצביעות ובמוסר כפול, לא יכול שלא לראות כיצד הסרבנות מצד ממשלת ישראל לדון בתנאי יציאה מהמצב הזה, הופכת אותנו אט אט מקורבנות לאשמים - וגם מי שלא יסכים עם המשפט האחרון, לא יצליח להסביר איך נחלצים מהמצב הזה.

על כל אלה ועוד נסובה לא רק תחושת הלב של ישראלים רבים כל כך שלא יתקיים בנו המשפט "תכלה שנה וקללותיה", אלא גם הערכתם המפוכחת שכך יהיה. בצר להם הם נאחזים בכל מני משפטים מחזקים-בשקל, כמו: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" ודומיו. מאחלים זה לזה שנה טובה יותר, גרועה פחות. ממלמלים את הברכה כתפילה, אבל חוששים שמדובר בקינה ומספד.

אין כוח שמניע את הכלכלה כמו האמונה שיהיה טוב ואין עוד כוח שמאפשר לאדם לקום מכל צרה כמו התקווה. העובדה שממשלת ישראל טעתה, היא אולי נסלחת. העובדה שמאז היא גוזלת מאתנו לא רק את ההווה אלא גם את התקווה, היא הסעיף החמור ביותר בכתב ההאשמה נגדה. שנה טובה.