רדיוס ללא קהל: הנאום של נתניהו באו"ם היה כישלון שיווקי מהדהד

נלך ישר לשורה התחתונה, לא רק כדי לגלות שגם היא ריקה, אלא כדי לקבוע: הנאום של נתניהו במועצת האו"ם, ביום שישי האחרון, היה כישלון מהדהד, עוד לפני שראש הממשלה הוציא מילה אחת מפיו. הכיצד?

בואו נשאיר את נתניהו עם הקרטונים והטושים על הבימה הירקרקה של מועצת האומות המאוחדות ונלך לעוד מקום שמוכר לו היטב: קיסריה.

הכוונה אינה להפגנות המתקיימות מעת לעת מול ביתו הפרטי של ראש הממשלה אלא לאמפיתיאטרון בקיסריה, אחד מאתרי ההופעות המבוקשים בישראל.

לא משנה אם מי שעושה לכם את זה הוא שלמה ארצי או איתי לוי, משינה או הפרויקט של רביבו, דבר אחד בטוח: אין זמר או להקה שנשמעים טוב יותר בהופעה מאשר בהאזנה ביתית שקטה מול מערכת שמע טובה, על גבי פלטפורמת סטרימינג או תקליט ויניל.

אז למה בכל זאת אנחנו לא מסתפקים בהאזנה ביתית לאומנים האהובים עלינו, אלא מוכנים לשלם הון תועפות כדי לראות אותם בלייב? בגלל החוויה.

כן, אפילו הקול הצלול בעולם אינו נקי באצטדיון כפי שהוא באוזניות, אבל האנרגיה, הוי האנרגיה... השואו עומד כמובן במרכז, אבל מה שמוכר את הכרטיסים הוא החוויה הקולקטיבית, השירה בציבור, החיבור בין העומדים על הבמה למי שנכנסים לאקסטזה מולם.

לא בכדי יש זמרים שמה שמבדיל אותם (ואת חשבון הבנק שלהם) מעמיתיהם, הוא היותם פרופורמרים. כלומר, חזקים בהופעות, שמוציאות מהם את המיטב: מפלרטטים עם הקהל וגורמים לו לזוז, לשיר ולרקוד. אמפי מלא הוא לא רק חוויה מרגשת לנוכחים בקהל אלא גם לגופי שידור שמתעדים את המופע במצלמותיהם: אפילו על מסך הטלוויזיה נראה המופע טוב הרבה יותר מאשר באולפן ההקלטות.

וממוזיקה לעוד תחום שבו אנו הופכים למוחרמים יותר ויותר בכל יום שחולף: ספורט. זוכרים את ימי הקורונה? זוכרים כמה עלובים נראו לפתע משחקי הכדורגל והכדורסל שהתקיימו ללא קהל? זה היה עד כדי כך בוטה עד שרוב גופי השידור הוסיפו רעש של קהל באופן מלאכותי, רק כדי לשמר משהו מהאפקט הווקלי של החוויה.

זאת גם הסיבה לכך שמשחק רדיוס ללא קהל, אפילו אם יהיה מדובר בקלאסיקו הספרדי (ריאל מדריד נגד ברצלונה) לא יצליח למגנט צופים אל מסך הטלוויזיה. זו גם הסיבה שהדרבי התל אביבי (למשל) ימשוך לא רק קרוב ל-30 אלף אוהדים נרגשים אל האצטדיון, אלא ידביק עוד מאות אלפים אל המסכים בבית: כיף להרגיש חלק מאצטדיון מלא אפילו אם זה רק דרך המסך.

כזמר העומד לפני אצטדיון ריק, ככוכב כדורגל במשחק רדיוס ללא קהל, עמד ראש הממשלה מול אולם ריק. פעם חשבנו שהעולם כולו נגדנו, עכשיו מסתבר שזה גם האולם שהצבעי ברגליים.

להדרך הקלה תהיה להאשים את נתניהו בכך שמדיניותו היא שהביאה לבידוד הבינלאומי שהתבטא באולם ללא קהל (מלבד מי שמקבלים שכר ממדינת ישראל ועוד כמה עשרות יהודים ביציע). האשמה הזאת היא אולי נכונה (אני הראשון להסכים לכך), אבל לענייננו, השאלה היא איך נתניהו היה יכול לשווק את המסר הישראלי טוב יותר, אם בכלל?

ובכן, אפשר היה לעורר תקווה במאזינים, למשל להדליף שנתניהו עומד להציע הצעה מדינית מרחיקת לכת, להציג מתווה משלו לסיום המלחמה או כל הכרזה דרמטית אחרת. בין אם זו הייתה מתממשת או אם לא, היא לפחות הייתה מעוררת סקרנות בקרב כמה שגרירים שעולי כועסים על ישראל אבל לא עוינים אותה.

דרך אחרת, עד כמה שהדבר יישמע מוזר, הייתה פשוט לא לנאום. אם אין לך בשורה ואם נגזר עליך לדבר מול אולם ריק, מוטב שלא תדבר כלל. למה? כי גם אם נניח לרגע, לצורך הדיון בלבד, שכל משפט של נתניהו בנאומו היה בבחינת "דברי אלוהים חיים", אף אחד ממילא לא יזכור מילה אחת ממה שאמר: מה שנצרב בהכרה הבינלאומית (שהיא מלכתחילה הסיבה לנאום) הוא סמל לבידודה של ישראל, שראש ממשלתה נושא דברים מול עולם שכבר עייף מלשמוע אותו (מלבד דני דנון ויוסי פוקס).

יש מי שיטען שנתניהו בכלל לא כיוון את דבריו למנהיגי תבל, אלא אם לעם היושב בציון. הרשו לי לפקפק בכך. גם כי שעת השידור תפסה את "העם" כשהוא בדיוק עמל על הסירים לקראת סעודת ערב שבת וגם כי אפילו אם התכוון ראש הממשלה לעשות רושם רב על מי שכן יצפו בנאום, כל מה שהם יזכרו ממנו יהיה את האולם הריק. כלומר - מי שעד עכשיו רק שמע על בידוד בינלאומי, קיבל את האימאג' המשולם למצבנו הרע.

ובאווירה שכזאת, מה הפלא שנתניהו הורה לסכן את לוחמי צה"ל כדי לפזר רמקולים בעומק שכונותיה של עזה? בסופו של דבר החטופים האומללים הם היחידים שאולי רק שמעו אותו, בעל כורחם, מבלי יכולת לברוח ומבלי לצפות בבושה של ראש ממשלתם נואם מול אולם ריק, מול עולם ריק.

מי האמין שהאיש שבנה את הקריירה שלו בתחילתה על היכולת הרטורית שלו, בעיקר בשפה האנגלית, יהפוך לנער-הפסטר של הבידוד הבינלאומי שהביאה עלינו ממשלתו?