אם תמקדו את המבט באופק, אפשר שתוכלו לראות כבר את החזרה לשגרה, "חזל"ש" בעברית מדוברת (שהפכה כבר לפועל). אחרי כשלושה שבועות שבהם היה לוקח לרובנו רגע להשיב על השאלה "איזה יום היום?", אפשר לראות כבר את קו הסיום של החגים.
אמנם מאז 7 באוקטובר לפני שנתיים ויום - יום אחד לפני 8 באוקטובר 2023 שהיה אמור להיות יום החזרה לשגרה (אחרי שמחת תורה), השתבשו חיינו כהוגן, אבל עדיין, היום שלאחר חופשות החגים וממנו עד לערב פסח וחגי האביב שבעקבותיו, הם הכי "שגרה" שיש לנו: אקלימית, תעסוקתית ונקווה שגם ביטחונית, כזו שתופר רק עם חשש מהקלוריות של הסופגניות בחנוכה והדאגה לתחפושות הילדים בפורים, שהפך מיום אחד לקרנבל של שבוע.
העיתוי הזה, שבו כבר אפשר לראות איך מסתיימים להם בערך שלושה חודשים של חופשה לילדינו ופה ושם גם לנו, הוא זמן טוב לבחון בו את לוח החופשות שלנו.
נתחיל מתחת לפנס, עם הצורך ברפורמה דחופה במערך החופשים של מערכת החינוך. כבר הקדשתי לזה בעבר טור ייעודי, אבל אם לסכם במשפט: חמישה ימי לימודים בשבוע, חופשים בחגים רק בערב החג ובחג עצמו (את פסח אפשר להחריג כדי שלא להידרש למלחמות אחים על חמץ גם בין כתלי בית הספר), לימודים בכיתות ממוזגות במהלך יולי, חופש באוגוסט ועוד קרוב לחודש של חופש מיום לפני ערב ראש השנה ועד יום אחרי שמחת-תורה.
במודל הזה יפוצו המורים מהחיסכון האדיר, מיליארדים ממש, שייגרם למשק כתוצאה מצמצום הפער בין ימי החופשה של הילדים לאלה של הוריהם.
זיכרונות מהקורונה
צעד (קטן מאוד וקטן מדי) כלפי היעד הנכסף עשה, אפילו אם בינתיים רק במחשבה, הממונה על השכר באוצר, אפי מלכין, שבריאיון ל"כלכליסט" פרש את חזונו לפיו מערכת החינוך תעבור ל-5 ימי לימודים בשבוע.
אני יכול לראות את פניהם של כמה הורים מתכרכמות נוכח אובדן ארבע השעות היחידות בשבוע שאותן אפשר להקדיש לזוגיות (אפשר גם עם מירכאות), אבל עם יד על הלב נודה שאין שום משמעות לארבע שעות הלימוד של ימי שישי.
מערכת החינוך מפגרת אחרי השוק הפרטי שעבר ברובו לשבוע עבודה בן 5 ימים כבר לפני שנים רבות. עתה מגיע הצעד המתבקש הבא: קיצור של עוד יום משבוע העבודה.
אמנם ברקע עומד החשש מפני העתיד והעובדה שבינה מלאכותית (עם או בלי שילוב ביכולת רובוטית) תהפוך את כולנו למובטלים, אבל דווקא משום שהתסריט הזה הוא כמעט בלתי נמנע, הרי שנורמות תעסוקתיות חדשות מוכרחות להתפתח לצידו.
תקופת הקורונה (ואצלנו גם בימי המלחמה שבהם בחלק מהאזורים התקשו רבים להתייצב במקום עבודתם) הוכיחה שני דברים: הראשון הוא שבענפים רבים אפשר לעבוד מרחוק מבלי לפגוע בפריון. הדבר השני, שעומד לכאורה בסתירה לראשון, הוא שאין תחליף לאינטראקציה בין-אישית פרונטלית.
מידע ארגוני שעובד בשפת גוף, שונה בתכלית מזה שעובר אונליין. זו הסיבה שבארגונים רבים מיהרו לחסל את העבודה מהבית במקום לשמר חלקים ממנה. נכון שבעבודה כזאת יש בזבוזי זמן, אבל יש גם פיצויים: הזמן ש"מתבזבז" על קיפול כביסה למשל נחסך כתוצאה מאי עמידה בפקקים.
אלא שבחלק גדול מהארגונים (לצערי לא בתחום התוכן שבמרכזו עומדת אקטואליה...) אין צורך גם בשבוע עבודה בן 5 ימים. אם מתייחסים לשבוע עבודה סטנדרטי כ-40 שעות שבועיות, אפשר לשמר את אותן שעות גם בארבעה ימי עבודה: עשר שעות כפול ארבעה ימים הם שמונה שעות כפול חמישה ימים.
יום ראשון דיכאון
שתי התייחסויות אינדיבידואליות אבל אולי גם מייצגות: רוב העובדים היו שמחים ליום עבודה ארוך מעט יותר שיזכה אותם ביום חופשה נוסף, ממש כמו שרוב העובדים מרגישים שחוקים יותר ביום חמישי מאשר בשעה חמש אחר הצהרים: תנו לנו להישאר בעבודה עד שבע בערב בכל יום - ולא לעבוד ביום ראשון.
בחלק מהענפים בישראל, בהכללה כמובן, בעיקר בחברות הטק, הפארמה, הסחר הבינלאומי ועוד, ממילא העבודה בימי ראשון (בו נהוג שבתון ברוב מדינות המערב) היא חלקית בלבד, בהיעדר קולגות מחו"ל. כך שעבורן יום חופש נוסף ביום ראשון אינו כה דרמטי.
זאת ועוד: אחת הבעיות של שוק העבודה בישראל היא פריון עבודה נמוך כתוצאה מחוסר אוריינות. לא רוצים לקצר את שבוע העבודה לארבעה ימים? נהדר: קצרו אותו לארבעה וחצי, כאשר חצי היום הנוסף יוקדש להשתלמות מקצועית, למשל בכלי AI שהשוק הישראלי מפגר באימוצם. קח מהעובדים שלך עוד שעה נוספת ליום, הבא אותם לקורס של ארבע שעות מדי שבוע - והנה לך יום העבודה האבוד.
יש עוד תועלות משנה. את חלקן אפשר לשער וחלק אפשר ממש לכמת. למשל הפוש האדיר שיינתן לענף הפנאי - מספורט ועד לבילויים נמנה על ההשלכות שאפשר לכמת. את מה שיעשה עוד יום חופשה ליחסים המשתנים בין הורים לילדיהם כתוצאה מעוד זמן משפחה (שהרי ברור שקריירה תובענית היא אחד מגורמי התערערות הסמכות ההורית - בין אם מחוסר זמן או כתוצאה מרגשות אשם) - את זאת אפשר רק לשער.
אז הנה לנו, רגע לפני החזרה לשגרה תעסוקתית, מספיק סיבות לבחון לפחות את קיצור שבוע העבודה ביום נוסף - ולא רק אצל המורים.