מפעל הג'ובים של המדינה: האם הריב בין ארדן לכ"ץ הוליד מינוי חדש לסילבן?

התעשייה האווירית אחראית לא רק לאחד השירים היפים ביותר של קורין אלאל, מנוחתה עדן, אלא גם לעסקאות ענק בגובה של עשרות מיליארדי דולרים (במצטבר).

נכון שפה ושם יש חריגות שכר שמבהירות שמדובר בחברה ממשלתית שיש לה מדינה - ולא להיפך, פה ושם יש ימי כיף מנקרי עיניים ועל הקשר ההדוק בין ועד העובדים להתפקדות למפלגת השלטון, אפשר לכתוב ספר.

יחד עם כל אלה, איש לא יכחיש שמדובר לא רק באחת החברות הגדולות במשק, אלא גם באחת החשובות שבהן: עם כל הרעות החולות, הרי שממש כמו שנכתב בשיר: גאוות יחידה היא הלחם של התעשייה האווירית, ובצדק.

בניואנסים קלים (מינוס השיר היפה) אפשר לומר את אותו הדבר על חברות ממשלתיות ענקיות אחרות או על גופים חצי ציבוריים אחרים: מרפאל ועד קק"ל, מההסתדרות הציונית ועד ללוטו והטוטו, לפעמים באמת צריך פיס בחיים או לפחות שהמערכת הפוליטית תחפוץ מאוד בייקרך. אם להידרש לשיר אחר, אזי על אותו אדם שר אריאל זילבר: "אולי יש לו סיכוי לקבל איזה מינוי".

נחזור לרגע לתעשייה האווירית: גלעד ארדן משך את מועמדותו לתפקיד יו"ר התעשייה האווירית, אחרי שכיהן כבר כשנה כדירקטור והבין שהפריימריז בליכוד קרובים מדי מכדי להמר שנתניהו יעמוד במילה שנתן לו להתמנות לתפקיד.

כלומר, אני, רשע שכמוני, סתם חושד בכשרים: גרסת ארדן היא שהמעשה בא לשרת את החברה שמתנהלת ללא יו"ר דירקטוריון. אשרי המאמין. עכשיו מתחמם על הקווים סילבן שלום (זוכרים?) אפשר בהחלט שהוא יהיה מינוי של פשרה במאבק בין שר הביטחון, ישראל כ"ץ לשר הממונה על החברות הממשלתיות, דוד אמסלם.

בין שמות כל המועמדים, התככים, המזימות, ההבטחות והאכזבות, לא נשאלה שאלה אחת פשוטה: למה? למה אנחנו שמזדעקים כשכספי המיסים שלנו מנותבים למטרות נלוזות, מקבלים בשלווה שכזאת את העובדה שהמינויים הכי נחשקים בשירות הציבורי ובחברות הממשלתיות, משכורות עתק שאנו מממנים ופוזיציות שמייצרות לבעליהם כוח ועמדות השפעה, נקבעים לפי מפתח פוליטי?

אני אגיד לכם למה: כי זה לא עניין של ימין ושמאל, לא ביבי או לא-ביבי, לא מזרחים-אשכנזים, דתיים-חילונים או הפועל-מכבי, מסוג העימותים שמסוגלים לגרום לנו לעלות על בריקדות (ולו אך וירטואליות, ברשתות החברתיות) או לצאת להפגנות - מקפלן ועד לכיכר ציון.

למה אנחנו שיודעים לזעוק חמס בכל פעם שמשהו לא נראה לנו, מקבלים בשלווה שכזאת את המינויים הפוליטיים והלא מקצועיים כגזרת גורל, מכת טבע כמו רעידת אדמה או התפרצות של הר געש?

הן בכל פעם שמישהו צועק: "חרדי" או "מתנחל" כמי שנמצאים בסוף נתיב הכסף בממשלת הימין או לחילופין "קיבוצניק" בממשלות המערך השנואות על לפחות מחצית מהעם (לזכות המתנחלים והקיבוצניקים ייאמר, בהכללה כמובן, שהם לפחות אליטה מחויבת שהתגייסה ומתגייסת ליחידות הלוחמות של צה"ל, בניגוד לחרדים), מקציפות שפתותינו מרוב חמה.

אז למה המינויים הפוליטיים עוברים בסך - ולא רק שהשיירה עוברת, הכלבים (כולל זה שמכנה עצמו בגאווה "כלב השמירה של הדמוקרטיה") אפילו לא נובחים?

יסלחו לי קורין אלאל המנוחה ואריאל זילבר, ייבדל לחיים ארוכים, אבל עוד תשובה אפשרית מתחבאת באחת היצירות הקנוניות של אחד מגדולי הקומפוזיטורים בכל הזמנים, וולפגנג אמדיאוס מוצרט, שכתב ב-1789 את האופרה: "כך עושות כולן".

כלומר, הרעה החולה הזאת היא לא נחלת מפלגה אחת בלבד (אם כי הליכוד, מפלגת השלטון בחלק הארי של 50 השנים האחרונות הוא המפלגה המסואבת מכולן, קצת כמו שהיה המערך-מפא"י עד לפני 48.5 שנים) אלא חוצה מפלגות ומערכות, מהמוניציפלי ועד לארצי, מהחברות הממשלתיות ועד למוסדות הלאומיים.

צריך להיות נאיבי כדי להאמין שאפשר להכחיד את התופעה הזאת. ברוח האמירה שמיוחסת לנשיא קנדי לפיה: "מה הטעם להיות נשיא אם אני לא יכול למנות את אחי להיות התובע הכללי?", כלומר - מינויים פוליטיים ונפוטיזם הולכים יד ביד עם הממסד. ובכל זאת, מוכרחים לנסות לצמצם אותם.

לנסות לצמצם אותם למשרות המוגדרות "משרות אמון" בלבד, לתפקידי מפתח שמאפשרים לדרג פוליטי נבחר להוציא לפועל את מדיניותו, מבלי להיות מונהל בידי פקידים.

בימין אוהבים לקרוא לזה "משילות", אבל גם בשמאל מוכרחים להודות שצריך למתוח קו ברור בין "שומרי סף" נאמני ציבור לבין סוסים טרויאנים שנשתלו במערכת כדי להבטיח את נאמנותם למדיניות ישנה גם תחת שלטון חדש.

לזכות יאיר לפיד שקמו עליו כשניסה לסדר לקרובת משפחה תפקיד של דירקטורית ללא שכר... ייאמר שהוא לפחות ניסה להבריא מעט את המיטה שעל כריתה מונח הראש החולה של כולנו והקים את נבחרת הדירקטורים, זאת שאמסלם מנסה לפרק.

צפו>> בזמן שאחרים מחכים לפקודה - הם כבר הופכים משבר להזדמנות

כרגיל אצל אמסלם, שילוב של משילות ככוחנות ועממיות כערך מעושה, משמשים בערבוביה: מעל בימת הכנסת טען שיש עקרות בית שיכולות להיות דירקטוריות נהדרות. זה היה יכול להיות נפלא אלמלא היה הכינוי המיזוגני "עקרות בית" שם קוד לנשותיהם של קבלני קולות...

הניסיון של לפיד היה כטיפה בים, בעיקר מפני שאפילו בצד "שלו" (בהנחה שיש כזה למפלגת מרכז) לא נמצאו לו שותפים רבים: חלק גדול מהכוח שבידי פוליטיקאים הוא ביכולתם למנות למשרות מתגמלות את מי שיהיו חייבים להם לנצח - ויש מעט מאוד צדיקים בסדום הפוליטית שלנו שיוותרו מרצונם על מנופי כוח שכאלה.

לפעמים מגיעים הדברים עד כדי אבסורד, כאשר בקריצת עין ובלחיצת יד טמאה, ממנים נבחרי ציבור שהם לכאורה יריבים פוליטיים מרים את המינויים הפסולים זה עבור זה... כדי להרחיק מעליהם את הלשונות הרעות. ככה זה: כשמדובר בחיים על חשבון הקופה הציבורית, מצטמצמים עד מאוד הפערים האידיאולוגיים בין שמאל לימין.

זו כנראה הסיבה שאיש אינו שואל את השאלה למה בראש חברות ממשלתיות עתירות ידע ואדירות ביצועים, כמו למשל רפאל והתעשייה האווירית, צריכים לעמוד פוליטיקאים בדימוס. למה בראשות המוסדות הלאומיים צריכים לעמוד אנשים "חזקים" ממפלגות שלטון, למה בראש מערכי ההימורים החוקיים צריכים לעמוד פעילים פוליטיים - וכך הלאה.

צאו ולמדו כמה אנחנו פראיירים: הראו לנו את האחר שקל לשנוא - ונצא לרחובות במחאה (או לפחות נצא עליו במאה קמ"ש בטוויטר), אבל כשמי שחוגגים על הכיס שלנו אינם המשתמט מהישיבה, הפשיסט מההתנחלות או הבוגד מקפלן, אלא מי שבנו קריירה מזהירה מחיים על חשבון הציבור, אנחנו מקבלים את הדין בהכנעה. למה?