זאת הירושה שלי, למה אני צריך להתחנן עליה?

ב-14 ביולי, יום הבסטיליה, זמן חירותם של הצרפתים, נפטרה אמי. מניין שנותיה בעולם הזה יותר מ-96 שנים, את ה-15 האחרונות העבירה בדיור מוגן. אני מציין את שני הפרטים הביוגרפיים האלה כדי להבהיר שלא הותירה אחריה ממון רב: כספה אפשר לה חיים נוחים עד גיל זקנה מופלגת, אך לא הרבה יותר מכך.

יש כאן כמה לקחים (נוגים או לא, תחליטו לבד) לגבי הכלל, תכף נדרש אליהם, אבל הסיבה שאני מאזכר כאן את מות אמי, מידע שחלקתי עמכם כבר במהלך השבעה, הוא שלראשונה התוודעתי להליכים הבירוקרטיים שמשאיר אחריו אדם מלבד זיכרונות.

אם לתמצת את מרב הקשיים (המנהלתיים כמובן) הכרוכים בלכתו של אדם קרוב, למשפט אחד, הרי שזה יהיה: התמודדות הפרט, האזרח הקטן, מול מערכות גדולות ומשומנות - ואם להיות עוד יותר ספציפי, הרי שהכוונה היא לבנקים ולחברות הביטוח.

זה לא חלילה שאחד מהגורמים הללו התכחש לסכומים להם זכאים שלושת יורשיה, שני אחיי ואני. זו רק העובדה שהכללים והנהלים נכתבו כדי לאפשר להם להלין כחוק את כספה-כספינו.

כך למשל, חברת הביטוח הודיעה לנו שעל פי חוק עומדים לרשותה 30 ימים כדי לטפל בפנייתנו. אדייק: 30 ימי עבודה, שבתקופת חגים כמו חגי תשרי משמעותם בפועל - חודשיים. נניח לרגע לחגים ונשאל מדוע דרושים 30 ימים לביצוע הוראה פשוטה? ניחא בעידן שבו היה צריך לטלפן, לכתוב, לבייל ולשלוח, אבל בעידן שבו זמין כל מידע אפשרי בקליק אחד על העכבר? כלומר, נהלים שנכתבו לפני עשרות שנים ולא עודכנו לפי רוח הזמן, משרתים מפעל אדיר של הלנת כספים.

כפי שציינתי בפתיח, הסכום אינו גדול, אבל זה טיבם של מוסדות גדולים - כאשר מכפילים אותו במאות אלפי מבוטחים כפול "30 ימי עסקים" - מקבלים מיליונים רבים. עוגמת נפש קטנה לשארים, רווח גדול לחברת הביטוח.

הוא הדין באשר לבנקים: במקום הליך פורמלי ואוטומטי קצר שייחל מיד עם הנפקת צו הירושה, הם מסובבים את הלקוחות בכל מני תהליכים מייגעים, ששיאם בהגעה פיזית אל הסניף. גם כאן פועל אותו הכלל: הסכום שהם מלינים אינו גבוה עד שמכפילים אותו במיליון לקוחות ומספר לא מבוטל של ימי עסקים.

אלה עוד מקרים קלים, לא רק מפני שתודה לאל, אחיי ואני לא זקוקים לכסף הלא-גדול הזה כדי למלא את המקרר, אלא מפני שאין מחלוקת על עצם הסכומים המגיעים לנו בדין, כיורשיה. יש מקרים שבהם ביכולתם של המוסדות הללו לעכב כספים במשך שנים, והכל על פי חוקים שנועדו להגן עליהם, לא עלינו האזרחים.

כך למשל, אפילו מבלי לבדוק, אני בטוח שבאחת מאותן אותיות קטנות שאין לאיש סיכוי להספיק לקרוא במעמד החתימה, מעוגנת זכותם לאותם "30 ימי עסקים". כל מה שנותר לי הוא לחרוק שיניים ולומר תודה על שאיני נזקק לכסף בחירום.

כדי שלא לצאת חמצמץ לגמרי מהסיפור, אומר שיש גוף גדול אחד שהפתיע אותי לטובה: משרד המשפטים. עם כל המחלוקת הגדולה (לשון המעטה) והביקורת שיש לי על השר הממונה, הרי שהמערכת שלהם התגלתה כנקודת אור בתהליך הנפקת צו הירושה. הממשק ידידותי להפליא אפילו לטכנופובים מסוגי.

המסך הראשון נפתח בהודעת השתתפות בצער. המסמכים הנדרשים נשלפים במהירות ממרשם האוכלוסין מבלי שהפונה יצטרך לתור אחריהם כדי לצרף אותם. מנגנון האגרה והתשלום בגין פרסום ברבים (שלב הכרחי להנפקת הצו) הוא קל לתפעול. המענה הטלפוני שלו נדרשתי לצורך בירור מסוים התגלה כמהיר במידה מפתיעה, אדיב במידה נעימה ויעיל במידה שהיא כמעט לא-ישראלית.

גם בשורה התחתונה ההליך ארך פחות זמן מזה העומד לרשות המשרד להשלמתו. אלמלא היו אלה הנסיבות, הייתי משתמש במילה "תענוג". בנסיבות העניין אסתפק בהגדרת השירות של משרד המשפטים כהפתעה גדולה לטובה.

הבטחתי כמה לקחים כללים יותר, אז הנה: ראשית, אנו מצויים בעידן שבו החיסכון הפנסיוני שלכם צריך להבטיח קיום בכבוד לאורך של 30 שנה. זה שינוי דרמטי לעומת הדורות הקודמים - ואם אין לכם כוונה להסתלק מהעולם הזה בגיל צעיר יחסית, מוטב שתתכוננו היטב לעידן שבו "עד 120" לא יהיה לתפארת המליצה בלבד.

כלל שני הוא לכתוב צוואה. למרבה המזל אחיי ואני, שלושתנו, הם ילדיה היחידים של אמי שהייתה היורשת היחידה של אבי - ויש בינינו הסכמה מלאה לחלוקה שווה של הסכומים הצנועים-יחסית שהותירה בלכתה. אלא שאנו בעידן שבו לא רק מאריכים חיים, אלא במקרים רבים מתגרשים, מתחתנים שוב ומביאים לעולם ילדים שלא עם אותם בני זוג - לכן ככל שלא נעים לאדם חי לעסוק במה שיקרה אחרי מותו, מוטב לעגן את זכויות היורשים בצוואה מחייבת, אחרת אתם עלולים להוריש להם גם סכסוכים מרים.

הכלל האחרון שברצוני להעלות לדיון נחלק לשניים: מנהלתי ומוסרי. כפי שצוין קודם, אנו מצויים בעידן שבו כל המידע הנחוץ זמין לכל גורם מוסמך בקליק אחד. לכן התקנות שמאפשרות למוסדות פרקי זמן שהיו דרושים להם בעבר, מוכרחים להשתנות ולהתקצר פלאים לטובת האזרח. בהמשך לכללים שיכולים לשפר מאוד את השירות, מומלץ גם להגדיר אזורים אדומים בהררי הניירת עליה נדרשים לחתום אצל הבנקים או חברות הביטוח. באותם אזורים ירוכזו כללים שעלולים להרע עם הלקוח, אם וכאשר. שם תידרש חתימה מיוחדת שלו (במקום בראשי תיבות בכל עמוד) - רק כדי שלא נופתע לגלות, יום אחד, את ה"עיזים" שמסתתרות שם.

הלקח האחרון הוא מוסרי-תדמיתי: בכל אותן פרסומות מושקעות מציגים לנו את חברת הביטוח או את הבנק כדורשי טובתנו, כמי שידאגו לנו בעת צרה, כמי שהשקט הנפשי שלנו הוא כה חשוב להם עד כדי ש... עזבו, ברגע האמת הם מתגלים ככלים ריקים. למרבה המזל אולי יתום ישראל, אך לא אלמן: ניחנתי ביכולת לנהל איתם התמודדות שהייתה עלולה להיות גדולה על מישהו אחר (שהיה נדרש לשירותיו היקרים של עורך דין שיילחם את מלחמתו).

הרבה דברים עוברים במוחו של אדם הצועד אחר ארונו של הורה, ספק אם העובדה שיידרש להיאבק על מה ששייך לו בדין היא אחד מהם.