דרכון זר כבר יש לך? ישראל הופכת למדינה שלא נשארים בה מבחירה

ל' לא מפסיק להפגיז אותנו עם תמונות משכונת המגורים שבה הוא מתגורר. "המושב", כך קוראים לה בצחוק, אותם ישראלים שחיים שם. "יש פה יותר דגלי ישראל על הבתים מאשר בתל אביב", הוא אומר.

המדהים הוא שהוא אפילו לא התכוון לעזוב את ישראל. כלומר, כמו אצל רבים מאתנו החלום האמריקני שכן אצלו תמיד בירכתיי התודעה, אבל המעבר הדרמטי היה ממש לא דרמטי:

עם תחילת המלחמה, אי שם באוקטובר 2023, עת אזעקות בתל אביב היו עניין שבשגרה, הוא החליט שבמקום לצאת בכל פעם עם הילדים על הידיים לחדר המדרגות, הם ייסעו לטיול - ממילא לא היה הרבה מה לעשות בישראל באותם ימים שבהם רובנו נצמד למסכים.

אז הם נסעו למשפחה שלה בקליפורניה והחליטו להישאר עוד קצת, כי בארץ שום דבר לא נראה מתקרב לסיום - ואז מצאו לילדים מסגרות מקומיות, רק כפתרון זמני כמובן - והוא קיבל פרויקט ראשון בתחום עיסוקו - ומה שקרה מאז הוא שחלפו שנתיים...

הם כבר לא יחזרו: הוא כבר עבר לחשוב באנגלית, שלא לדבר על לעבוד. הילדים הגדולים כבר חצי-אמריקאים, הקטנים אפילו לא זוכרים את ישראל.

זה לא שהוא לא מתגעגע למשפחה ולחברים, אבל בכל פעם שבה הוא קופץ לביקור הוא נזכר לא רק למה הוא מתגעגע - ויש בהחלט למה, אלא גם למה עזב - ובשביל זה די במהדורת חדשות אחת, כמעט בכל ערב נתון.

בקבוצת הווטסאפ של החברים אנחנו מעודדים אותו להישאר: "כשלה-פמיליה יגמרו להשתלט על משטרת ישראל, נברח אליך", אנחנו כותבים לו. בהתחלה זה היה בצחוק.

"אם הייתי צעיר יותר הייתי עוזב" אומר לי ג', חבר ילדות. "אבל עד שהילדים יחליטו מה הם רוצים לעשות, אני חושש שאהיה כבר זקן". יש לו בן לוחם בעזה - והוא חולם על מקום אחר שאליו אולי כבר איחר. ישראל שורשי עוד מימי תנועת הנוער, ובכל זאת - ישראלי בעל כורחו.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חלה עלייה מטורפת במספר המהגרים מישראל. מה שמדהים לא פחות מהמספר הוא הפרופיל של ה"יורדים" החדשים: עשרות אלפים מהם בגיל העבודה, לרבים מהם יש תואר אקדמי ראשון או שני.

אפשר לקרוא לזה "בריחת מוחות", אבל אפשר פשוט להכיר בכך שמדובר בהגירה של מי שיש להם אפשרויות.

למלחמה יש כמובן השפעה מכרעת על השיקולים, אבל זו לא המלחמה עצמה כסכנה קיומית (זו השפיעה בעיקר על עולים חדשים שנמלטו, למשל, מהלחמה בין רוסיה לאוקראינה, רק כדי למצוא את עצמם מופגזים בישראל).

זה הרבה יותר מה שחשפה המלחמה: הכהניזם, האלימות, ההשתמטות הקולקטיבית, ההשתלטות הפוליטית על המשטרה, אולי גם על שירות הביטחון הכללי (ימים יגידו) והשחיתות - שקיימת בכל מערכת פוליטית, אבל בישראל הפכה לאחת מסימני הזמן.

יותר משחדרה המלחמה אל הממ"דים והמקלטים, היא סדקה את הבועה שישראלים רבים - משכילים, ליברליים ופרוגרסיביים, חיו בתוכה.

בלב דואב הם משקיפים על "המצב", לאו דווקא בחזית אלא בחזית הפנימית: רואים איך המשטרה מחליטה באופן שרירותי למנוע קיום של משחק כדורגל - ואחר כך דוהרת על סוסיה אל תוך ההמון.

הם רואים מאות אלפים מפגינים בעד השתמטות - וחושבים לעצמם: אללי, את כל אלה אנחנו מפרנסים? ומה יהיה בעוד עשרים שנה, איך יצליחו הילדים שלי לפרנס פי עשרה?

באופן ביזארי מתרחש הזינוק בהגירה השלילית מישראל ("ירידה" אם אתם מתעקשים) דווקא על רקע עלייה מדאיגה במספר גילויי האנטישמיות בחו"ל.

יהודים מותקפים על שום מראם, ישראלים מותקפים אחרי ש"נתפסו" משוחחים בעברית בציבור. בעיר המערבית החשובה ביותר נבחר לראשות העיר מועמד ששולל את זכות קיומה של מדינת ישראל (תחליטו לבד אם הוא אנטישמי או לא).

מתנכלים לישראלים באקדמיה, מתנכלים להם בתרבות ובאומנות, מתנכלים להם במסחר - ובכל זאת כה רבים מאתנו רוצים לעזוב את המקום שאמור שהיה להוריהם כמקלט.

משיחות עם אנשים בעלי פרופיל דומה: משכילים, בעלי הכנסה סבירה עד גבוהה, אורבניים בעלי מקצועות חופשיים, נדמה שהדרמה האמיתית אינה במספר העוזבים (הדרמטי לכשעצמו), אלא בכוונה, במחשבות על הגירה (שברוב המקרים לא יתממשו).

לפעמים המחשבות האלה מלוות בצעד פרקטי: דרכון זר, חשבון בנק מחוץ לישראל, ניתוב פיקדונות שפקעו כאן להשקעות בחו"ל - למשל דירה באתונה, ליסבון או ברלין... הם בגופם עדיין כאן, אבל ההזדהות שלהם עם מדינת ישראל וערכיה המשתנים הולכת ופוחתת.

למה "סינדרום ירושלים"? כי כך בדיוק אירע לבירת ישראל, עת התחילה להתחרד. בהתחלה עזבו החילונים שחלמו בתל אביבית למרות שנולדו, בגרו ועבדו בירושלים.

אחר כך עברו כאלה שראו איך הפכו למובלעת תרבותית. ככל שהביטו ימינה ושמאלה הם ראו פחות אנשים דומים להם.

משפרי-דיור החלו "לשפר" לכיוון המרכז. יישובים בסביבות ירושלים היו היעד הראשון - כדי לשמור על קשר עין עם עסקים בתחומה או עם ההורים. אבל זה נע במהירות מערבה, אל עבר שפלת החוף.

מהר מאוד נותרו מעט גרים-מבחירה בעיר. למעשה אם גורעים ממנה את האוניברסיטה העברית ואת משרדי הממשלה, שגורמים לרבים להתגורר בתחומה למטרות פרנסה, מגלים שירושלים נעזבה על ידי מי שיכלו להרשות לעצמם לקנות דירה במקום אחר.

נכון שבאו אחרים תחתם, אבל חלק גדול מהם מחזיק נדל"ן יקר כדירות-רפאים, בעיר שפעם הייתה בה "בוהמה" אינטלקטואלית, שהצטמצמה למשך זמן הלימודים של סטודנט ב"בצלאל".

חילונים רבים מדירים את רגליהם מהעיר. מעלים אותה על ראש שמחתם רק כמס-שפתיים. בעת ההפגנות נגד ההפיכה המשפטית נשמעו לא מעט משפטים כמו: "וואו, כמה שנים לא הייתי בירושלים...".

ירושלים לכשעצמה אינה הנושא, אבל היא מייצגת נאמנה מקום שהרכב האוכלוסייה בו משתנה - ודוחק החוצה תושבים שאינם מרגישים עוד חלק אינטגרלי מהמרקם החדש. האם זה מה שקורה למדינת ישראל?

חלק מהתשובה אפשר לראות בנעשה דווקא ביחידות המובחרות של צה"ל, בהן מחליפים (בהכללה ובהדרגה כמובן) בני הציונות הדתית את האליטה הישנה - בני ההתיישבות העובדת.

חלילה מלהתייחס לתופעה הזאת כשלילית, אבל גם כאשר נמנעים משיפוטיות, אין מנוס מהמסקנה שמי שמתנדבים ליחידות הלוחמות הם מי שמידת הזדהותם עם המדינה וערכיה היא הגבוהה יותר.

בצד השני של המשוואה עומדים מי שנמצאים פה עדיין בגופם, גם אם נפשם יוצאת מערבה. "מערבה מכאן" כמו שכתבה פעם תרצה אתר (הלחין מתי כספי וביצעה ריקי גל), מערבה מכאן - לאן?

בהתחלה למבשרת, סליחה - לאתונה... אחר כך אולי לתל-אביב, כלומר לניו-יורק, כלומר אל העיר שבחרה בראש חדש: מוסלמי שונא-ישראל.