התוכנית הזאת היתה אמורה לשים סוף ליוקר המחיה. מה קרה מאז?

הרפורמה "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" נכנסה לחיינו בתחילת שנת 2025 ונועדה לסיים עידן של יוקר מחיה, חסמי יבוא ורגולציה עודפת. כוונת המחוקק הייתה לאפשר יבוא מקביל חופשי יותר, להקל על הליכי סימון ואישור מוצרים ולהציב את הצרכן הישראלי מול מדפי מוצרים במחירים הקרובים לאלו של הצרכן האירופי. כמעט 11 חודשים לאחר השקת הרפורמה ישראל נותרת הרחק מאירופה - לא רק גיאוגרפית, אלא בעיקר כלכלית.

לפי נתוני משרד הכלכלה, נרשמו גידולים דו־ספרתיים בקטגוריות מוצרי החשמל הביתיים ובקטגוריית האופניים, שהשפעתם ניכרת לא רק במרכזי החשמל, אלא גם ברשתות המזון הגדולות שבהן ניתן למצוא כיום מכונות קפה, מקררים ואפילו טלפונים סלולריים במחירים מוזלים - תופעה ששנים לא נראתה בישראל.

אלא שהמציאות מלמדת כי למרות הרפורמה, מוצרי המזון והצריכה הביתית ממשיכים להתייקר, והיבוא המקביל של מותגים מובילים כמו ברילה, מילקה, אריאל, פנטן וג'ילט עדיין מוגבל ונמצא בעיקר ברשתות הדיסקאונט הקטנות כמו גוד פארם ועדיקא. ברשתות הגדולות היצע המוצרים המיובאים במקביל נותר מצומצם ואינו משפיע באופן מהותי על המחירים לצרכן.

בסופו של דבר, על אף הניצנים החיוביים, ישראל נותרת רחוקה מאירופה. הקמעונאות הריכוזית, היעדר תחרות אמיתית בין הרשתות הגדולות, והפערים העמוקים ברמות השכר - כל אלו ממשיכים להציב את הצרכן הישראלי בנחיתות מובהקת מול הצרכן האירופי.

המכון לחקר הקמעונאות ערך במהלך נובמבר סקר מחירים נרחב שכלל עשרות מוצרים זהים הנמכרים ברשתות באירופה ובישראל. הנתונים נאספו מרשתות דיסקאונט בינלאומיות כמו Aldi, Lidl, Tesco, Carrefour, Edeka וכדומה, והושוו למחירים ברשתות הישראליות רמי לוי, שופרסל, קרפור, יוחננוף ואושר עד.

אחת הקטגוריות שבה הפער בולט ביותר היא קטגוריית האלכוהול, במיוחד לקראת עונת החורף והחגים.

בקבוק Bacardi שנמכר בגרמניה בכ־41 שקל נמכר בישראל בכ־110 שקל - פער של 166%. בקבוק Jim Beam נמכר באירופה בכ־37 שקל, ובישראל 89.90 שקל - 140% פער.

Baileys, ליקר קפה ושמנת אהוב, עולה באירופה כמעט 38 שקל לעומת 90 בישראל - פער של 140%.

אפילו Heineken, מותג הבירה העולמי והפופולרי, נמכר באירופה ב־16.8 שקל לשישייה, לעומת כמעט 38 שקל בישראל - פער של 125%.

בכל קטגוריית האלכוהול, מהוודקה ועד הליקר, מתגלה תופעה עקבית: הישראלים משלמים יותר, לעיתים פי שניים.

במדינות האיחוד האירופי רשתות דיסקאונט רבות מוכרות אלכוהול כחלק מהשגרה השיווקית, בעוד בישראל השוק נשלט על ידי יבואנים בודדים, מרווחי מס גבוהים ומיסוי עקיף שמקשה על כניסת מתחרים חדשים.

ישראל מתגאה ברפורמות בשוק החלב, אך בפועל מחירי המעדנים, היוגורטים ותחליפי החלב רק מזנקים.

מעדן Müller שנמכר באירופה ב־1.46 שקלים עולה בישראל 5.20 שקלים - פער של 255%. אקטימל של Danone עולה באירופה 7.46 שקלים ל־8 יחידות, ובישראל 19.90 - פער של 166%.

Alpro, משקה סויה ליטר אחד, עולה באירופה כ־5.63 שקלים, לעומת 14.90 שקל בישראל (165% פער).

אפילו ליטר חלב טרי, מוצר יסוד לכל דבר, נמכר באירופה ב־3.7 שקלים, בעוד בישראל המחיר כפול כמעט - 7.3 שקלים (ואצלנו עוד גורמים לחוסרים מכוונים, כי לא מרוויחים מספיק על המוצר הבסיסי).

גם בקטגוריית הממתקים והפנאי, שבה אמורה הרפורמה לשבור את ההגמוניה של היבואנים הגדולים, הפערים מקוממים.

חבילת Haribo Goldbears נמכרת באירופה בכ־2.5 שקלים לעומת 14.90 בישראל - פער של 502%.

חטיף Mars ,Twix או Bounty עולה באירופה פחות מ־2 שקלים ובישראל כמעט 6 - שקלים פער של 221%.

טבלת שוקולד Ritter Sport מאה גרם עולה בגרמניה כ־4.1 שקלים ובישראל 11.9 שקל - פער של 186%.

לא רק מותגים בינלאומיים - גם מוצרי יסוד יומיומיים מצביעים על שוק מנותק מהמציאות. חבילת פסטה Barilla של 500 גרם נמכרת באירופה בפחות מ־4 שקלים, ובישראל ב־7 שקלים.

רוטב פסטה מאותה החברה עולה באירופה 7.46 שקלים לעומת 13.90 בישראל.

חבילת לחם חיטה מלאה עולה באירופה כ־5.6 שקלים בלבד לעומת 16.9 שקל בישראל - פער של 200%.

מארז ביצים טריות (15 יחידות) עולה באירופה 9.3 שקלים, ובישראל כמעט כפול - 17.75 שקל. בקבוק קטשופ Heinz נמכר בגרמניה בכ־10 שקלים בלבד, לעומת כמעט 16 שקלים בישראל.

קטגוריית מוצרי הניקיון והטיפוח מדגישה את כישלון הרפורמה באכיפה. נוזל כלים Palmolive נמכר באירופה בכ־4.8 שקלים לעומת 10.9 בישראל - פער של 125%. מרכך כביסה Lenor יקר פי שניים ממחירו בישראל.

טבליות למדיח Finish עולות באירופה 28.13 שקלים ובישראל 54.9 - פער של 95%. מוצרי היגיינה נשית של Always עולים בישראל 66% יותר מבאירופה, ותחבושות Carefree עולות 168% יותר.

גם משחת שיניים Meridol יקרה ב־53% לעומת אותה האריזה ברשת dm בגרמניה.

גם הפחית היומיומית אינה חומקת מהפערים המכעיסים. בקבוק ליטר קוקה קולה נמכר באירופה ב־3.7 שקלים בלבד ובישראל ב־6.5 שקלים - פער של 74%. משקה אנרגיה Monster עולה פי שלושה, ו־ Red Bull יקר ב־59% מהממוצע האירופי.

אפילו מים מינרליים ובירות בוטיק עולים כאן כפול ממחירם בחו"ל, לעיתים בשל מיסים עקיפים, אך לרוב בשל רמות רווח גבוהות של היבואנים והקמעונאים.

אך הפער האמיתי אינו רק במחירים, אלא ביחס בינם לבין השכר. השכר הממוצע בברלין עומד בשנת 2025 על כ־3,800 אירו (כ־15 אלף שקל), בלונדון על כ־3,600 פאונד (כ־16 אלף שקל), ואילו בישראל כ־12 אלף שקל ברוטו בלבד כשמוצרי הצריכה בישראל יקרים בכ־100%־200% לעומת אירופה, אך השכר נמוך בכ־30%־40%, נוצר מצב שבו הצרכן הישראלי נדרש להוציא חלק גדול בהרבה מהכנסתו על סל מוצרים בסיסי.

בעוד הצרכן הברלינאי מוציא על מזון בממוצע 12% מהכנסתו, בישראל ההוצאה על מזון חוצה את רף ה־20% - מהגבוהות במדינות המפותחות. והרפורמה שהבטיחה שינוי עמוק - נתקעה בשלב ההצהרות. יבואנים ממשיכים לשמר בלעדיות, רגולטורים לא אוכפים שקיפות מחירים ושרשרת ההפצה הישראלית נשארת ארוכה ויקרה.

המכשול המרכזי הוא מבני: מדינה קטנה, שוק מרוכז, צרכן שבוי. אבל גם כשקיימת תחרות, כמו בשוק הפארם או רשתות המזון החדשות, ההורדה נבלעת בתוך מבצעים זמניים במקום להפוך למחיר מדף קבוע.

עם זאת, יש לציין שהרפורמה אינה רק סיסמה רגולטורית. הממשלה אכן אימצה את האסדרה האירופית הרלוונטית ואת שיטת היבוא החדשה, המאפשרת ליבואנים לשחרר מוצרים לשוק ללא עיכובים מיותרים בבדיקות המעבדה. לדברי גורמים במשרד הכלכלה, נכון לסוף 2025 כ־91% מהיבואנים הרלוונטיים כבר פועלים במסלול זה, ונתוני השטח מצביעים על התרחבות ממשית בהיקף היבוא.