כשאנו מדברים על דיני משפחה, אפשר לומר שבמשך כל השנים התנהל במדינת ישראל מירוץ סמכויות בין בתי משפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים. המשמעות בפועל היתה - מי שהגיש תביעה ראשון בחר את הערכאה המתאימה לו, ושם התנהל ההליך המשפטי.
אלא שבכל הנוגע למזונות ילדים - בשנה האחרונה התחוללה מעין "מהפכה". מאז שנת 1969 פעלו בהתאם ל"הלכת שרגאי", כך שבפועל במציאות לא היתה כל בעיה לכרוך את נושא מזונות הילדים לתביעת הגירושין, ובתי הדין דנו בתביעות הללו.
בחודש פברואר השנה ניתן בג"ץ 5988/21 - פסיקה זו היתה דרמטית, שכן היא חידדה את הלכת שרגאי וקבעה כי אין לבתי הדין הרבניים סמכות לדון במזונות הילדים ללא הסכמת שני בני הזוג, אלא כ"החזר הוצאות". המשמעות: נוצר כאוס של ממש הן לגבי תיקים קיימים והן לגבי תיקים עתידיים.
כך, בחצי השנה האחרונה - בכל עת שהוגשה תביעה "חדשה" למזונות ילדים בבית הדין הרבני, הצד השני טען ל"חוסר סמכות" של בתי הדין הרבניים, ומשכך לא ניתן היה להגיש באופן מעשי תביעות מזונות בבתי הדין הרבניים לאור הבג"ץ. יותר מכך, אף בתיקים שעניינם טרם הסתיים, היו מקרים שאחד הצדדים טען ל"חוסר סמכות" בעקבות הבג"ץ והתיק עבר לדיון בבית משפט לענייני משפחה.
יש שיטענו כי המצב בכל הקשור ל"מירוץ הסמכויות" השתפר, כי בכל הנוגע לנושא "מזונות הילדים" לא היתה עוד מחלוקת וכשלא ניתנה הסכמת שני בני הזוג, לבתי הדין לא היתה סמכות לדון בהם. לכן לא היה יתרון לצד כזה או אחר ב"תפיסת סמכות" בסוגיית מזונות הילדים בבית הדין, והוא נידון אך ורק בבתי המשפט לענייני משפחה.
בתי הדין, שלא במפתיע, סירבו לקבל את הירידה הדרמטית במעמדם, ועשו הכל על מנת להחזיר ואף להרחיב את כוחם-סמכותם. הוגשה הצעת חוק "שיפוט בתי הדין הרבניים" - נישואין וגירושין שכללה בין היתר הוראה מפורשת בחוק, לפיה לבתי הדין הרבניים תהא סמכות מפורשת בחוק לדון במזונות הילדים.
בשבוע החולף הכנסת אישרה בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק אשר מרחיבה את סמכויות בתי הדין לדון במזונות הילדים, אף אם אחד מבני הזוג מתנגד לכך. משמעות הדבר כי מעתה אין יותר מגבלה על בתי הדין.
מדובר מעין מסלול "עוקף בג"ץ", כך שהחוק מבטל למעשה את פסיקת בג"ץ מחודש פברואר השנה, ומעניק לבתי הדין סמכות לדון במזונות הילדים אף ללא הסכמת שני בני הזוג אם וככל עניין המזונות נכרך לתביעת הגירושין. התוצאה היא "החרפת מירוץ הסמכויות במדינת ישראל" והרחבת כוחם של בתי הדין הרבניים, שכעת הסמכות שלהם לדון במזונות הילדים מעוגנת בחוק.
האם זה טוב? כמו בכל דבר התשובה היא תלוי ולמי. מחד אמהות שבתקופה האחרונה נשללה מהן האפשרות לפנות לבתי הדין בנושא מזונות הילדים ללא הסכמת האב, כעת יוכלו לעשות כן, אף ללא הסכמתו ולא ידרשו לנהל הליך מקביל בנושא מזונות הילדים בבתי המשפט לענייני משפחה.
מאידך, עולה החשש כי הדבר יכול להביא למצב של "סחטנות גט", כך שגברים יותירו נשים מעוגנות עד לבירור סוגיית המזונות.
מעבר לכך, יש כאן שאלה מוסרית - האם יש היגיון של כפל ערכאות שדנות באותו עניין ובאופן שונה? שהרי אין שום מדינה בעולם שבה יש סמכות מקבילה לדון באותו עניין. במדינת ישראל יש את בתי המשפט לענייני משפחה ויש את בתי הדין הרבניים וכעת מובהר בחוק, כי שתי ערכאות אלו יוכלו לדון בנושא מזונות הילדים - והדבר יוביל להחרפת מירוץ הסמכויות.
יותר מכך, בתי הדין דנים בכלל ובמזונות בפרט על פי דין תורה, זאת בניגוד לבתי המשפט לענייני משפחה אשר דנים בכך לפי חוק ופסיקה. אין אחידות, אין סדר ויש כאוס - ונראה כי הכאוס רק ילך ויחריף בשעה שאין מתווה ברור ואחיד לפסיקת דמי המזונות ובשעה ששתי ערכאות דנות באותו נושא ובצורה שונה.
אל תופתעו אם תראו בקרוב תופעה של הצפת תביעות מזונות ילדים בבתי הדין - כי האמת צריכה להיאמר. דמי המזונות שנפסקים בבתי המשפט לענייני משפחה שונים בתכלית מאלו אשר נפסקים בבתי הדין הרבניים והפערים בין שתי הערכאות גדולים לאין שיעור.
מעתה הדבר מקבל משנה תוקף בחוק - שעבר כ"הוראת שעה" למשך שנתיים - בתי הדין הרבניים החזירו לעצמם את כוחם ומעתה יכולים לדון במזונות ילדים ללא הסכמת שני ההורים.
הכותבת היא מתמחה בדיני משפחה וגירושין