מנחם בגין, האיש שהפך את הליכוד למפלגת שלטון, התגאה בעיקר בהישג אחד: הפסקת שלטון הפרוטקציות שהנהיגה מפא"י ההיסטורית: מינויים בכירים למקורבים בלבד, פנקס אדום כתנאי לקבלת עבודה ועוד.
בגין לא טעה - לא במהות ולא בערכם הפוליטי של הדברים. אפליה תעסוקתית, שהתבטאה בכך שרוב המנהלים היו מ"חברינו", נצרבה כעלבון ונחרטה בנפשם של ליכודניקים רבים כצלקת.
השנים חלפו, השלטון התחלף, והליכוד הפך למיינסטרים שלטוני, כזה שמטבע הדברים חולש על תקציבים, מינויים ועוד הטבות ששמורות למפלגת שלטון.
הבעיה היא שבגין חלם לתקן את השיטה. הוא לא רצה להפסיק את שלטון הפרוטקציות כדי להחליף מינויים פוליטיים של "המערך" של אותם ימים, בחברי ליכוד. הוא רצה לתקן את המערכת מן היסוד, כדי להבטיח מנהל תקין.
הוא הדין באשר לתקציבים: הליכוד של השנים הראשונות לא טען שהתנועה הקיבוצית למשל, בתו היקירה של השלטון הקודם, צריכה להיות מופלית לרעה. הפגיעה בה נגזרה מחלוקה שוויונית יותר של התקציב: הפנייתו גם למה שכונה בשלהי שנות ה-70 "ערי פיתוח" או לפרויקט שיקום-שכונות.
אלא שהימים חולפים, שנה עוברת, אבל המנגינה לעולם נשארת: עסקני הליכוד של היום, לא רק שאינם שונים מהותית מעסקני המערך של פעם, הם גם שכללו את השיטה. לקחו את מה שהיה נהוג פעם בחדרי חדרים והפכו אותו לאידיאולוגיה.
זו לא תופעה חדשה. אין מי שיכול לשכוח את לימור לבנת, אז מבכירות הליכוד, עומדת מול ציבור של חברי מרכז, שואלת שאלה רטורית: "בשביל מה נבחרנו? בשביל לחלק ג'ובים?" ונענית ב"כן" רבתי ומהדהד.
השרים והח"כים של הליכוד נעים בין כאלה שמצפצפים לכאורה על החוק (כמו מירי רגב ומאי גולן), לבין כאלה שמנסים לעוות אותו, כמו בשני אירועים שאירעו השבוע: קיפוחה המתמשך של קריית שמונה, רק בשל שראש העירייה שלה לא יישר קו עם נציג של משפחת נתניהו וחוק הג'ובים של המחוקק הגדול ניסים ואטורי, שמשמעותו הכשרת מינויי מקורבים בשירות הציבורי.
במקרה של הג'ובים מנסים לשנות את החוק, במקרה של קריית שמונה הזיזו את הגבול. לא את הגבול עם לבנון, אלא את הגבול שמזכה עיריות ומועצות מקומיות ואזוריות המרוחקות (יחסית לקריית שמונה) מהגדר, בתקציב שהיה מיועד במקור למי שנאלצו להתפנות ראשונים.
מקובל להניח שהמלחמה בחיזבאללה הייתה מוצלחת ואפקטיבית הרבה יותר מאשר המלחמה בחמאס. לא ניכנס להגדרות צבאיות אלא נלך היישר לשורה התחתונה: אם בין שליש למחצית מתושבי קריית שמונה לא שבו (ולא מתכוונים לשוב) להתגורר בה, הרי שצה"ל אולי ניצח, אבל מדינת ישראל הפסידה.
כמה פעמים הובטחו כספים, מיליארדים רבים, לתושבי קו העימות? מה קרה בפעול?? הסכומים שכן חולקו (ועדיין מחולקים ויחולקו), מקבלים את צבעי הרמזור הידוע של משרד התחבורה. גם שם, על פי החשד, מתעדפים את מי שיכול להשפיע יותר על תוצאות הבחירות הפנימיות והכלליות.
במקרה של משרד התחבורה, מתבטאת השיטה הנפסדת בקיצוץ משאבים במקומות שבהם הם הכי נחוצים, למשל במאבק בתאונות הדרכים (מספר החללים על הכבישים שובר כבר שיא של 20 שנה - ועוד שבועיים לפנינו). כלומר, אנשים מתים בכל יום בכבישי ישראל בגלל פוליטיקה קטנה ועסקנית, בגלל מינויים פסולים לתפקידי מפתח.
כאשר אותם נגעים בדיוק מתגלים בחלקות המענקים ליישובי קו העימות, נחרבת עיר: את קריית שמונה לא הצליחו להרוס אויבי ישראל, מאל-פתח של שנות השבעים ועד חיזבאללה של האלף השלישי. מי כן הצליח להחריב אותה? מפלגת הליכוד, סדום ועמורה של הפוליטיקה הישראלית. מפלגה שרוב תושבי קריית שמונה נמנים על מצביעיה.
זה מטורף, תודו: המפלגה שעלתה לשלטון כמחאה עממית נגד מדיניות "לשלטון בחרתנו" של מפא"י-המערך, הפכה למסואבת הרבה יותר מהחושך שבאה לגרש.
כבר התרגלנו: ברגע האמת הם צועקים "שמאל", מוצאים איזה מסיח דעת בדמות איזה קשקוש. לפעמים זה מצליח, לאורך זמן זה לא יכול לעבוד. מאחר שאנו בשנת בחירות, אפשר כבר להזהיר את המצביעים: תהיו בימין, בשמאל או במרכז, אבל אם אתם רוצים לראות מה יעוללו כאן עוד ארבע שנות שלטון מושחת, פשוט הביטו בקריית שמונה, העיר שנמחקת לנגד עינינו לא על ידי אויב, אלא על ידי ממשלת ישראל.