למי אנחנו משלמים? הארנונה נצבעת בפוליטיקה, והמקורבים מרוויחים

בשנתיים האחרונות עמדו מוסדות השלטון בישראל למבחן גדול עקב המלחמה, בעיקר בהיבטים שלה שנוגעים גם לעורף.

התוצאות ודאי לא יפתיעו את מי שעקב מקרוב אחר ההתנהלות השלטונית במשבר הגדול הקודם, משבר הקורונה: השלטון המרכזי בישראל אינו מתפקד, בעוד שהשלטון המקומי עושה ככל שביכולתו, אבל נאלץ להיאבק לא רק ב"מצב", אלא גם בשלטון המרכזי שמסרב להרפות מאחיזתו בסמכויות ותקציבים.

המאבק שהתחולל עד לשבוע שעבר בין השלטון המקומי למרכזי, המיוצג על ידי משרד הפנים, יכול ללמד את כולנו שיעור מאלף בניגוד האינטרסים שנוצר בין מי שמנסה לעשות למען עירו לבין אלה המנסים לעשות למען אינטרסים זרים, למשל של תיעדוף חברות גדולות או אוכלוסיות ספציפיות כאלה ואחרות.

העיריות מתקיימות על כספי הארנונה שלנו, אלא שבאופן פרדוקסלי לא הן שקובעות את התעריף. לשלטון המקומי יש רשות לייקר את הארנונה אך ורק לפי מנגנון שנקרא "טייס אוטומטי", כלומר כזה שמתעדכן על פי קביעת משרד הפנים (השנה התייקרה הארנונה בשיעור של 1.6%) - כאשר כל בקשה לייקור או הפחתה נוספים, מחייבת אישור של המשרד, ביחד עם משרד האוצר.

הבעיה היא שהמנגנון הזה אינו מנומק דיו ויכול להפוך לכלי יעיל מאוד להכנסת שיקולים זרים, הן ברמת האוכלוסייה והן ברמת ראש העיר. מבחינת האוכלוסייה, הבדיקה הפרטנית של הבקשות עשויה להוליד אפליה לרעה או לטובה של קבוצות. כך למשל עלול השלטון המרכזי לאשר לראש עיר גחמן להעלות בשיעור לא סביר את הארנונה בשכונות מסוימות, אבל למנוע מראש עיר שרוצה לתקן עוולות לייקר את הארנונה באזורים אחרים.

זה בדיוק מה שקרה לעיריית רמת גן, שביקשה לייקר את הארנונה במתחם הבורסה, בו פועלות כמה מהחברות המבוססות ביותר במשק. חלק מהן, למרבה התדהמה, משלמות פחות ארנונה מבעל חנות קטנה באזור אחר של העיר. משרד הפנים החליט שלא לאשר את הבקשה - ושמר בכך על האינטרס של חלק מבעלי ההון הגדולים במשק, שימשיכו לחסוך מיליונים.

בתל אביב אירע מקרה הפוך: העירייה ביקשה להוזיל את דמי הארנונה עבור מוסדות השכלה גבוהה הפועלים בתחומה - וסורבה. למה? לא ברור. האם עיריית תל אביב החזקה, שנהנית מהכנסות משופרות לא רשאית לסבסד (בעקיפין) מוסדות השכלה גבוהה בשטחה, כדי (למשל) לגרום לפריחה אקדמית ולמשוך לעיר סטודנטים? למשרד הפנים פתרונים.

לא ברור מהם הקריטריונים שלאורם נבחנות הבקשות השונות, וכאשר עסקינן בהחלטות שרירותיות, עולה החשד כי דברים נעשים שלא לפי טובת העניין.

עצם קיומו של המנגנון הוא מקומם: למה לא לאפשר לכל רשות מקומית לגבות ארנונה כרצונה ובכך להוביל מדיניות מקומית לרווחת תושביה? השאלה הזאת היא עמוקה יותר ונוגעת ליחסים המעוותים שיש בישראל בין שלטון מרכזי (לרוב גרוע, בלי קשר לשיוך הפוליטי שלו) לשלטון מקומי (מתפקד בצורה טובה הרבה יותר, שוב - ללא הקשר פוליטי).

למה אנו נדרשים לסוגייה הזאת עכשיו? ראשית מפני שבימים האחרונים קיבלו העיריות השונות שהגישו בקשות בנוגע לייקור או הפחתה של דמי הארנונה, את תשובת משרד הפנים. אלא שלא פחות מכך, בגלל התקדים המסוכן של קריית שמונה.

נכון ששם לא עסקינן בארנונה (להפך, העירייה היא זו שקובלת על כך שמאלצים אותה לגבות ארנונה מעסקים שקרסו, הלכה למעשה), אבל שם נראה באופן הבוטה ביותר שהשלטון המרכזי עלול להיות נקמני מסיבות לא ענייניות (במקרה של קריית שמונה סכסוך שהוא בכלל בתוך הליכוד, בין מועמד אותנטי למועמד מטעם) ולייבש עיר בגלל רצון לפגוע בעומד בראשה.

בחזרה לארנונה: ממש כמו ההחלטה על הרפורמה בתחבורה הציבורית, שאפשרה למשרד התחבורה לתעדף זכאים להטבות והקלות על פי פילוח גיאוגרפי ודמוגרפי (ובכך להעניק הטבה גדולה לחרדים, למשל), מתברר שככל שמעניקים לממשלה יכולת התערבות גדולה יותר במנגנונים שאמורים להיות עירוניים או פרטיים, כך גדל הסיכוי לאיפה ואיפה, לעירוב של אינטרסים זרים ולשחיתות במסווה של חוק.

לעירייה יש חובה להעניק לנו שירותי חינוך, תברואה, לנטוע גינות ולנקות רחובות, אבל כמה היא יכולה לגבות עבור השירותים האלה? את זה קובעת המדינה, השלטון המרכזי, הגוף הכי מסורבל, חמדן ובלתי מתפקד המוכר לאזרחי ישראל.