השרים מאבדים שליטה: זה מכוער, זה אישי, וזה עולה לנו כסף

בעולם מתוקן, השרים הכלכליים בממשלה היו משלבים ידיים ועושים כל שביכולתם כדי לעבוד בשביל האזרחים. בעולם מתוקן, ניר ברקת ובצלאל סמוטריץ' היו נפגשים לפחות פעם בשבוע כדי לקדם תוכנית לאומית להורדת יוקר המחייה המזעזע בישראל. אבל אנחנו חיים במזרח התיכון, בדמוקרטיה היחידה בלבנט, שמתנהלת גרוע ממדינת עולם שלישי רקובה.

אצלנו, שר האוצר מכניס אצבעות בעין לשר הכלכלה, שר הכלכלה עוקץ בדרכו הגמלונית את שר האוצר, והריטואל הזה קורה שוב ושוב, לאורך יותר משלוש שנות קדנציה אומללות - מבחינתו של הצרכן חסר המזל שחי במדינה שלהם.

האיבה בין השניים, שמושתתת על חוסר כבוד הדדי, זלזול והתגרות, נולדה בדיוני תקציב 2023 - התקציב הראשון של הממשלה הזו, והיחיד שבו נעשה ניסיון כלשהו להיטיב עם האזרחים. ברקת קידם את חוק פירוק המונופולים, שכלל הגבלת בלעדיות על מותגים, הטלת קנסות כבדים על מי שמנסה לחסום יבוא מקביל, וחובת חשיפת רווחיות ונתוני מכירות של המונופולים במזון.

במקום ששר האוצר ייתן לשר הכלכלה גב ויפעל בכל כוחו לקדם חוק שיכול היה להביא למהפכה אמיתית בשוק הריכוזי שלנו, החליט סמוטריץ' לעשות דווקא ושלף את החוק מהתקציב ברגע האחרון, מול העיניים המשתאות של ברקת.

אם זה היה קורה, נניח, לדודי אמסלם - הוא כבר היה נועץ את ניביו בגופו הצנום של סמוטריץ' ומטלטל אותו ימינה ושמאלה בצרחות. ניר ברקת לא עשוי מהחומרים האלה. הוא עדין מדי, כמעט בריטי. וכך קרה שעמד פעור עיניים מול הכוחניות של שר האוצר, בלע רוק, ונתן לו לרקוד את ריקוד "מה יפית" על הראש שלו.

מאז, המצב רק הלך והידרדר. השניים לא רק שלא דיברו - הם גם לא נפגשו. ברקת דווקא ניסה מדי פעם לעשות שולם, במחוות חנוניות ונוגעות ללב, אבל סמוטריץ' הפנה לו גב. לפני המלחמה, כששר האוצר מונה להיות סגנו של נתניהו בוועדת השרים ליוקר המחייה ולטפל בנושא, הוא היה עסוק בדברים חשובים יותר. ברקת התחנן שוב ושוב שהוועדה תתכנס. זה לא קרה.

לפעמים היה נדמה שסמוטריץ' הוא כמו הילד המקובל בכיתה, שמחזיק במפתח לקופת המדינה, ופשוט נהנה להתעלל בזה שיושב במשרד עם שם גדול, אבל עם מעט מאוד שיניים - ואלה שיש לו, הן חלביות.

וההתכתשויות לא נעצרו שם. ביוני 2025, במהלך ישיבת ממשלה, זה כבר התפוצץ מול כולם. ברקת האשים את האוצר בהיעלמות מהמאמצים לרסן את מחירי הטיסות, ופנה ישירות לסמוטריץ': "האוצר נעלם מכל הדיונים, אתה קופץ רק כשיש סוכריות". סמוטריץ' השיב בביטול: "תן לי הישג אחד שלך מתחילת הממשלה, אתה עושה רק נזק".

אחר כך הגיע הקרב על היבוא האישי. על הפטור ממע"מ, שסמוטריץ' הגדיל ל-150 דולר, ברקת התנגד בטענה שזה יחסל את העסקים הקטנים. סמוטריץ' צפצף עליו והמשיך כרגיל.

במקביל, התפתח גם העימות על העובדים הזרים. ברקת ביקש להגדיל מכסות לענפי השירותים, סמוטריץ' חסם, וטען שהמכסות הקיימות בכלל לא מנוצלות.

ואחרי מסיבת העיתונאים שבה הוצג "הסל של המדינה", סמוטריץ' לא פספס את ההזדמנות להעליב את שר הכלכלה, שגם ככה חטף מכל כיוון, וכיוון למקום הכי רגיש שלו: "הרבה זמן לא שמעתי רעיון אווילי כל כך. לשים ברשימה את המותגים של המונופולים ולהוציא את הקמעונאים הקטנים? זה גימיק".

ובין לבין נכנס האלומיניום, שגמר את ההתגוששות הזאת באיפון מפואר של שר האוצר.

זה התחיל, כמו תמיד, בעניין מקצועי. במשרד הכלכלה בדקו וגילו שיבוא האלומיניום מסין נמכר כאן בזול מדי, באופן מלאכותי, ומוחק את הייצור המקומי. הכוונה הייתה להטיל מס כבד על אלומיניום שמיובא מסין, כדי לחזק את התעשייה המקומית ולמנוע ממנה לקרוס תחת היבוא הזול.

השר אימץ את המסקנות בהתלהבות. גם מגנים על מפעלים, גם שומרים על מקומות עבודה, וגם מצמצמים תלות ביבוא. סמוטריץ' ראה את ההתלהבות, ומיד טען שהמס הזה יפגע בענף הבנייה, יעלה מחירי דיור, יכביד על יוקר המחיה - ובעיקר, יפול על הציבור בזמן הכי גרוע.

משם זה המשיך להתדרדר. היישום נדחה, כי סמוטריץ' דרש להוריד את גובה ההיטל, וכשברקת נעתר לו וחתם על ההיטל, סמוטריץ' עצר הכל ודרש שימוע נוסף ליבואנים. הוא משך ומשך זמן, ואז הגיע הפינאלה, או מדויק יותר - הזובור הסופי. לפחות בינתיים.

אתמול, בשש בערב, יצאה הודעה חגיגית מלשכת שר האוצר: סמוטריץ' עוצר את היטל האלומיניום. עוצר, כי חייבים להציל את המשק מקריסת הבנייה, ממחסור בחומרי גלם ומזינוק משמעותי במחירי הדיור, שיגלוש כמובן גם ליוקר המחיה.

המהלך הזה נפל על ברקת בהפתעה. סמוטריץ' אולי קיבל כותרת גדולה והתבשם מתחושת הניצחון, אבל אנחנו, שוב, לא הרווחנו כלום.