הכל אישי: למה באמת הצביעו הח"כים החרדים בעד אישור התקציב?

בוקר טוב אזרחי ישראל - וקדם כל ברכות מקרב לב. ברכות על מה? תשאלו - ונשיב מיד: על קרוב ל-5,000 שקלים העלאה בשכרכם, אותה תראו בוודאי כבר בתלוש השכר הקרוב, שיונפק בתחילת החודש הקרוב, בגין עבודתכם בחודש ינואר 2026.

מה, לא קיבלתם את השדרוג? באסה לכם, כנראה שאתם לא חברי כנסת! כי בשקט בשקט, לא במחשכים, אבל גם לא בריש גלי, עבר עדכון שכר הח"כים (ונושאי במשרות האחרים בכנסת) מתחת לרדאר:

את חמשת אלפי השקלים שחסרים לכם, חברים, כדי לגמור את החודש - עם הקניות בסופרמרקט, החוגים של הילדים, הטיול הקטן שהבטחתם להם בפסח והתשלום החודשי הקבוע על החזר המשכנתה, תוכלו למצוא מעתה, מדי חודש בחודשו, בחשבון הבנק של 120 אנשים אחרים - וצר על שאין דרך עדינה יותר לומר זאת: של 120 חזירים.

למה לעבור מתחום הביקורת לקללות? כי שכר חברי הכנסת הוא שערורייה מלכתחילה. הוא גבוה פי 3.5 מהשכר הממוצע במשק, על מספר ימי עבודה נמוך בהרבה מהמקובל אצל שכירים בישראל.

זו עבודה עם פגרת קיץ של שלושה וחצי חודשים, עם פגרת אביב ועם חשבון הוצאות שמממן כל דבר שקשור לפעילותם של חברי הכנסת (ובמקרים רבים גם כמה דברים שקשורים קצת פחות, למי שתהה למשל איך מכונת אספרסו יכולה להיחשב "קשר עם הבוחר").

אבל עזבו לרגע את שכר הח"כים לבדו (הלוואי שנזכה יום אחד לכנסת שבה חברים רק אנשים מצליחים ומוצלחים שיוכלו לעסוק בפעילות ציבורית בחינם, אחרי שעשו כבר מספיק לביתם), כי קו ישיר מתוח בינו לבין אישור התקציב בקריאה ראשונה (בואכה אישור בקריאה שנייה ושלישית).

רבות עסקו כאן בעובדה שהחרדים מאיימים על נתניהו באקדח קפצונים, מאחר שאין להם באמת אלטרנטיבה.

מפתה לשאול כאן כמה שאלות על ההשתעבדות החרדית ל"בלוק" של נתניהו, שמשתלמת בטווח הקצר, אבל עלולה (מבחינתם) לנתק אותם מעטיני התקציב, אבל את ההיגיון הפוליטי נותיר לפרשנים הפוליטיים וננסה להתמקד בהצבעתם הידועה מראש בעד התקציב.

מה הקשר בינה ובין עדכון שכר הח"כים? ובכן, בסופו של דבר, הכל אישי. כמו שגם ח"כ מהאופוזיציה רוצה - בסופו של דבר, לראות את התוספת של 5,000 שקלים בחודש בתלוש השכר שלו (ולכן היחיד שהשמיע קול צלול וברור נגד במהלך היה ראש ממשלת הצללים, נפתלי בנט - מה אכפת לו להרוויח נקודות בחינם?), כך גם החרדים רוצים לראות את התקציב עובר.

משום כך הם זרמו עם התנגדות חלקית (למשל כמו זו של גולדקנופף), הימנעות (דוגמן ההימנעות: אריה דרעי, האיש ששום תרגיל מסריח אינו זר לו) ובעיקר תמיכה בתקציב, שמשמעותו היא לא רק מיליארדים למשתמטים במקום למשרתים, אלא גם כמה מיליונים שאפשר לחלק באופן אישי.

ברוכים הבאים לעולם ההכנסה המשלימה של חברי הכנסת: חלוקת התקציבים האישית. ייאמר מיד: לא מדובר חלילה בכסף שזורם לכיסי הח"כים, אלא לסכומי עתק שיוכלו לנתב כראות עיניהם למטרות ציבוריות: פה איזה עמותה, שם איזו אגודה, אולי איזה מוסד חינוכי, אולי איזה מפעל התנדבותי - הכל למען מטרות נפלאות כמובן...

אם כך, למה הציניות? כי גם כאן הכל רקוב ומושחת. איכשהו תגלו כמעט תמיד שהעמותה שלה הועברו הכספים קשורה בעקיפין לבן הדוד של התורם הכי גדול למען הח"כ, אולי לאגודה שהתחייבה להעסיק את הילדים שלו בשכר. לכו אחרי הכסף, חפשו לאן הוא זורם - ולא תאמינו בכמה מקרים תגלו גם את הצינור שדרכו חוזר חלקו לכיסי הח"כ הנדיב.

למה זה קשור לאישור התקציב? כי לכאורה התקבלו כאן החלטות ברומה של סיעה, בחשבון קר על מה שטוב למגזר, כדי להמשיך ולממן את המצביעים, שיהיו תלויים בפוליטיקאי שמייצג איזו חסידות או פועל לכאורה בשם גדול בתורה, כדי להמשיך ולשרוד כלכלית.

כל זה נכון כמובן, אבל לא מספר את הסיפור האמיתי. הן לכאורה יכלו חברי הכנסת החרדים לבוא אל בוחריהם, לומר שהתעקשו על חוק הגיוס כדי להציל את עולם התורה - ולכן יצטרכו להסתדר עוד שלושה חודשים (עד לכינון ממשלה חדשה) בלי התקציבים הייעודיים. נכון?

אז זהו, שלא - ופה בדיוק עושה התקשורת את ההנחה הגדולה ביותר לפוליטיקאים החרדים. כאשר שר חילוני, למשל, מתעופף לו לנסיעות מיותרות לחו"ל, קל לנו להניח שמדובר בשחיתות אישית. כאשר פוליטיקאי חרדי נאבק על תקציב, אנחנו מניחים מיד שזה למען המגזר שהוא מייצג.

ולא היא: המנגנון שגורם לו להצביע בעד או נגד הוא זהה - אותו מנגנון שמחבר את חברי הכנסת כולם, בלי הבדלי דת, מין או שיוך לקואליציה או לאופוזיציה, כי בסופו של דבר הכל אישי - וחשבון הבנק הפרטי קודם לחשבון הציבורי.

ולמרות זאת יש ייחוד לשחיתות הממוסדת אצל החרדים: העובדה שהמלחמה שהתחוללה כאן (יש שיאמרו שעדיין לא תמה) בשנתיים האחרונות חשפה אותם לאור השמש המחטא.

הן אלמלא 7 באוקטובר שהעמיק והדגיש את חוסר השוויון בין משרתים למשתמטים, הם היו יכולים להמשיך ולצחוק כל הדרך לקבלת הפטור. אלמלא כרכו את חוק ההשתמטות בהצבעה על התקציב, ייתכן שלא היינו נחשפים ביתר שאת לעובדה שציבור אדיר, שמחצית הגברים בו אינם עובדים, מפתח תלות מוחלטת בכסף שלנו.

אלמלא היו מעלים את המאבק בחקיקה שאיימה לחייב אותם להתייצב באמת בלשכות הגיוס - ולא רק לשם קבלת פטור, יתכן שלא היינו חוזים במחזה המביש שאירע אך לפני כשלושה חודשים, עת עלו מאות אלפי בחורים צעירים ובריאים, כשירים לעבודה ולהגנה, לירושלים כדי להפגין.

התמונה המפורסמת ההיא של חרדים באלפיהם עולים בדרגנועים, בעוד חיילים במדים יורדים בהם (בתחנת הרכבת על שם יצחק נבון בירושלים) נשארה צרובה בזיכרון הלאומי של כל אזרח משרת ומשלם מיסים, גם הרבה אחרי שכל הלהג נשכח.

כלומר, הפוליטיקה החרדית פגעה גם כאן במי שהיא אמורה לייצג: לו לא הייתה מעלה את האינטרסים הנפסדים שלה על המקפצה, אולי היה לנו קל להתעלם ממה שהם עושים ממנה.

הנה כי כן לא רק שהגיע הזמן להבין שהפוליטיקאים החרדים הם ציניים ופועלים ממניעים אישיים ממש כמו עמיתיהם החילוניים, כי אם הגיע הזמן לגמול את המוסדות החרדיים מכספי הציבור. כמו כל גמילה זה עלול לכאוב, אבל הפסד של נתניהו בבחירות יכול להבהיר להם כי למרות כמה שנים מוצלחות, מדובר במשענת קנה רצוץ.

זה יהיה פוקח עיניים, אבל זה יהיה בעיקר שחר של יום חדש, היום שבו יהפכו החרדים לאזרחים שווי זכויות וחובות במדינת ישראל: זה לא יהיה רק הרווח שלהם, זה יהיה הרווח של כולנו.