המדינה רוצה שנחזור לעבוד, אז למה אנחנו קצת חשדניים?

המשק הישראלי נפתח. כלומר, לא בדיוק, אבל בערך בים, בם, בום - בין טיל לטיל, בין התרעה לאזעקה - ובעיקר, בין הכיסאות - המקום שאליו ייפלו מאות אלפי ישראלים, מבעלי עסקים קטנים שלא יפוצו, כי לכאורה מותר להם לפתוח "כרגיל" ועד לשכירים שייאלצו להישאר בחופשה על אף שמקום העבודה שלהם חזר לפעילות.

בואו וניקח צעד אחד לאחור, ננשום עמוק ונודה שהרעיון לכשעצמו אינו רע. מדינת ישראל נמצאת תחת איום טילים מדי יום ולעיתים גם מדי שעה, אבל חייבת להשיב לעצמה את היכולת לנהל משק בתנאי חירום. מה גם שאיש אינו יודע לומר בדיוק כמה זמן יארך הסבב. עד כאן נדמה שכולנו באותו צד.

רק שמתגנב החשש אל הלב שמישהו פה היה יצירתי, אבל לא לכיוון הנכון. במקום ליצור מסלול גמיש שיאפשר למי שמסוגל לחזור לעבודה בבטחה ככל שניתן, אבל לא יפגע במי שאנוס להישאר בממ"ד, חשבו איך להפחית את הפיצויים שתידרש המדינה לשלם למי שנפגע - לא פגיעה ישירה מטיל, תודה לאל, אפילו לא מ"שברי מיירט", אבל בהחלט נפגע אנושות בכיס (שמראש לא היה תפוח מדי).

דוגמאות יש בשפע (דמיינו רק בעל חנות בקניון, שיש בו מרחב מוגן. הוא רשאי לפתוח, אבל מי יפצה אותו על היעדר קונים?) רק שבמקום להלאות אתכם במשמעויות הכלכליות של מה שנקרא "מצב מלחמה" (לעומת מצבי חירום אחרים), נלך לדוגמה קרובה הרבה יותר, מכל בחינה שהיא: הילדים שלנו.

תארו לעצמכם זוג הורים שעובדים שניהם כשכירים במקומות עבודה שעומדים בתקן שנקבע לחזרה לפעילות. יש להם שלושה ילדים: בני שלוש, חמש וחצי ותשע. אף אחד מהילדים, מיותר לציין, לא חזר לפעילות במסגרת מוסדות החינוך, שעדיין מושבתים.

מה על ההורים לעשות? גם כך, בימי שגרה, הם מתפקדים בקושי במדינה שבה הפער בין ימי החופשה של הילדים לאלה של הוריהם, בין כל מדינות ה- OECD, הוא הגדול ביותר. רק שבימים כתיקונם (כלומר, חופשות כתיקונן) יש קייטנות, חוגים - ובמקרה הצורך לפעמים גם סבתא וסבא שיעזרו.

רק שעכשיו אין חוגים, על קייטנות אין מה לדבר - ובדירה הישנה של סבתא וסבא אין ממ"ד, וכל זה עוד לפני שהתחלנו בכלל לדבר על החרדה שאוחזת בחלק מהילדים בגילים האלה ובעת הזאת.

עד כה היו אנוסים להתמודד עם הבעיה הזאת רק מי שהוגדרו "עובדים חיוניים" (גם להם לא נמצא פתרון), מהיום היא נחלת חלק גדול מענפי המשק.

לחלק מהמצבים האלה ניתן פתרון בחוקים ובתקנות במהלך המלחמה בעזה - ויותר מכך במבצע "עם כלביא" (שדומה מאוד מבחינת תנאי העורף לימי "שאגת הארי"), אבל יש עוד מקרים שעומדים למבחן בבית הדין הארצי לעבודה.

זה לא שאין מידה של יצירתיות בתקנות החדשות (שהן כאמור צעד, גם אם מסורבל מעט, בכיוון הנכון), אבל תחושה מעט חמצמצה נוכח התחושה שנדמה שהמדינה צועקת לנו: "תראו מטוס" (שמחזיר ישראלים מחופשות בחו"ל), שולחת לנו יד אל הכיס.

מפתה לכתוב כאן על הנושא הטעון הזה, אבל נסתפק בכמה משפטים, פתח לדיון שאולי יתנהל במקומות אחרים. בניגוד למבצע "עם כלביא" בקיץ, שהפתיע את כלל הציבור, הסבב הנוכחי שזכה לשם "שאגת הארי" לא תפס את הישראלים בהפתעה.

הן אפילו באולפני הטלוויזיה שנפוחים מרוב חשיבות עצמית, כבר התבדחו על כך שמרבית הדיונים בנושא מתמצים במשפט: "זו לא שאלה של 'אם' אלא של 'מתי'".

אין בליבי על מי שבחר לנסוע דווקא בעת הזו, זכותו - מה גם שיש מי שטסים מכאן לצורך עבודתם (אצל האחרונים לפחות משולמות במלואן הוצאות השהייה הנוספת ביעד). ובכל זאת, גלו קצת אחריות ובגרות. מדינת ישראל צריכה להשתדל ליצור תנאים שיאפשרו את חזרתכם, אבל לא חייבת לכם כלום.

למרבה השמחה, התמזל מזלם של הנופשים בחו"ל להתגרות בגורל בשנת בחירות, כזו שבה מדינת ישראל, שגררה רגליים עת נדרשה לחתום על הסכם השבת חטופים ממרתפי העינויים של חמאס בעזה ("מנענו עסקה מופקרת" לא נשכח ולא נסלח למי שהתרברבו בסיכול עסקאות דומות מאוד לזו שנחתמה לבסוף), תעשה "הכל" כדי להחזיר את מי שהחליטו לנפוש בדובאי...

כן, גם כאן יש קשיים אובייקטיבים, עבודה שצריך לשוב אליה, ילדים שנשארו ללא פתרון, כלומר - אין כאן הצעה לזנוח אותם לנפשם חלילה, אבל גם אין צורך להיחפז למתווים מסוכנים כדי להשיבם בשיא המהירות לישראל (עוד מעט יפתחו כאן גיוס המונים וראיונות בתקשורת לשבים מאתונה).

נקווה ונאחל כמובן שאותו "מבצע" כפי שמפמפמים באמצעי התקשורת, יוכתר בהצלחה וכולם ישובו במהירה לביתם.

טור זה אינו עוסק בפרטי הפרטים של המתווה החדש לפתיחת המשק, שאליו צריך להתייחס, באופן כללי, כ"כבדהו וחשדיהו": כבוד למי שחושבים איך צריך ונכון לפתוח את המשק.

חשד כלפי מדינה שמאחורי תקנות שנראות על פניהן תמימות, מטעמה, הסתתרו "עיזים" שכל תפקידן היה למנוע תשלום פיצויי אמת למי שפרנסתו קופחה בגלל המלחמה.

על דבר אחד נדמה שאין ויכוח: שוב התברר הפער העצום, כמעט בלתי ניתן לגישור, בין מי שמקבלים את ההחלטות - מפקידים ועד פוליטיקאים, שהמשותף לכולם הוא שלא הוציאו חשבונית אחת מימיהם וששכרם, בין אם במלחמה או במגיפה, נכנס לבנק בכל חודש "כמו שעון", לבין מי שמושפעים מכל אותן החלטות: לרוב בעלי עסקים קטנים שמצויים במרדף תמידי אחר פרנסת משפחתם.

הניתוק הזה הוא בלתי נסבל. בואו וניקח אנקדוטה קטנה מהחלטה של רשות אחרת, רח"ל, מפני כמה ימים. היא אפשרה משלוחי מזון מהסופרמרקט, אבל לא מהפיצרייה (למשל). כלומר - מותר לנו להזמין קמח, עגבניות וגבינה כדי לאפות פיצה בבית, אבל אסור להזמין פיצה מוכנה. למה? התשובה אינה קשורה לבטיחות אלא לסגנון חיים.

אילו היו מכירים את אורחות חייהם של הצעירים שמסתופפים יחדיו בחניוני ענק תת קרקעיים או בתחנות הרכבת התחתית, היו יודעים כי אצל רבים מהם החליפו שירותי השליחויות (שם גנרי "וולט") את המטבח הביתי שמשמש (אולי) רק להכנת קפה או לחימום קופסאות מזון שהביאו אחרי ביקור אצל ההורים...

כלומר, זו לא האשמה בשרירות לב, אלא רק בניתוק מההוויה שהפכה לנורמה בקבוצות אוכלוסייה מסוימות. הוא הדין ביחס של הפקידים לעצמאים - אי אפשר לכעוס על מי שלא יודע מהו טלפון זועם מהבנק אחרי חודש של ירידה בהכנסות, שיבין את מצוקת רעהו. צריך רק לקוות שארגוני העצמאים ייטיבו לשמש להם לפה.

ננסה לסכם, בכל זאת, עם מסר אופטימי או לפחות מעט תקווה, שדורשה לנו בימים האלה כאוויר לנשימה. הלוואי ומשהו מהנחישות, הגמישות המחשבתית, היצירות והתעוזה שאפיינו חלק ממהלכי השבוע האחרון (מה שכבר ידוע לנו ומה שעליו עוד נשמע) יחלחל מגופי המודיעין וחיל האוויר שלנו, הלוחמים בחזית גם אל הגופים שאמונים על ניהול המלחמה בחזית המשק. פחות הרואית, אבל בינינו, לא פחות חשובה.