השכר של פקידי האוצר נכנס כמו שעון, כל השאר צריכים לבחור בין הילדים לפרנסה

המקום היחידי שבו לא הורגשה האטה כלכלית היה הסופרמרקט. אצלי למשל נוספו לרשימת הקניות גם חטיפים וארטיקים - שני מוצרים שאני משאיר בדרך כלל לקנייה אימפולסיבית, כלומר אם פתאום נורא מתחשק לי צ'ופר, אבל מקפיד שלא להכניס הביתה בימים כתיקונם.

אלא שהימים אינם כתיקונם, ומבחינתי מדובר בפרס על אזרחות טובה, הנה - אפילו ראש הממשלה אמר בטלוויזיה שהחוסן הלאומי בעורף חשוב לא פחות מביצועי הטייסים בשמי טהרן. מה הבעיה? שהטייסים יקבלו צל"ש ואני, הלוחם בממ"ד, אקבל לכל היותר עוד צמיג על המותניים (שגם ככה קווי המתאר שלהם נראו לאחרונה לפני למעלה מ-20 שנה).

מאחר שרבים כמוני נלחמים בטילים באמצעות טילונים, הרי שזה זמן טוב להמליץ למחפשי ההשקעות שביניכם להיכנס כשותפים במכון כושר או בקליניקה של דיאטנים: ייקח כמה שייקח עם האיראנים וייגמר איך שייגמר, מה שבטוח הוא שאומה שלמה תצא מהמרחבים המוגנים כבדה יותר מכפי שנכנסה אליהם, דווקא בחודש ההוא בשנה שבו מאווררים את בגדי הים.

ברמה הכלכלית לפחות, המלחמה עושה לכיס שלנו טוב, בהנחה שאיננו עצמאים. הכיצד? ובכן השכר נשאר אותו שכר, אבל הבזבוזים התמעטו: אין חוגים לילדים, אין טיסות לחו"ל, אין קולנוע, תיאטרון וכדורגל - ומסעדות, גם אם הן פתוחות, בקושי מתמלאות: לך תהנה עכשיו מארוחה כשבכל רגע אתה עלול להיות מוקפץ למרחב המוגן.

זה אולי לא סגר כמו בימי הקורונה (שעשתה הרבה דברים רעים, אבל שיפרה את המצב הכלכלי של משקי הבית, שחסכו בעל כורחם), אבל גם לא הזמן לחגוג בשופינג, אלא אם כן מדובר בחטיפי צ'יפס ומגנום בטעמי קרמל ופיסטוק, כמו במקרה שלי.

אלא שלא רק אני מנהל "כלכלת חימושים" אלא גם מדינת ישראל, שהחליטה, בלי שום מעוף, דמיון - ולדעתי גם אחריות, לפתוח את המשק.

נתחיל דווקא בפלוס היחיד בתוכנית: מדובר בצעד בכיוון הנכון. עורף חזק לא נמדד רק בכניסה למרחב מוגן לפי הוראות פיקוד העורף, אלא גם בשרידות כלכלית. לכן מתבקש היה ליזום פתיחה מהירה של המשק. עד כאן אני עם שר האוצר ואנשי משרדו.

מכאן הכל התחיל להשתבש, כי אם היינו צריכים ללמוד משהו משש שנים שרובן עברו עלינו בסגרי קורונה ומלחמות, הרי זה רק שהמשק הישראלי זקוק למודל חזרה גמיש לעבודה. משהו שישאיר שיקול דעת למעסיקים ולעובדים.

רק שבישראל שבה מתייחסים לאזרחים כנתינים, פקדו על רובנו לחזור לעבודה כבר ביום חמישי שעבר בשעות הצהריים.כל זאת כמובן בעוד הילדים שלנו נמצאים בבית. התחושה הייתה שמישהו מיהר מדי, בעיקר כדי להתחמק מפיצויים.

ברמת השכירים התעורר קונפליקט בין לסכן את המשרה (באי חזרה לעבודה במקום שחידש את פעילותו) לבין לסכן את הילדים (למשל עם סבא וסבתא שלוקח להם יותר זמן להגיב להתראות פיקוד העורף), ממש כך.

בקרב העצמאים לא ידעו אם לבכות או לצחוק: אם מותר לך לפתוח עסק - למשל חנות בגדים בקניון, פירושו של דבר שאיש לא מתכוון לשלם לך פיצויים. לעומת זאת, העובדה שדלת החנות פתוחה אין פירושה גם מכירות. במו עיני חזיתי בחנויות ריקות מקונים בתל אביב: לך תתחדש בבגד חדש כשאזעקה עלולה להישמע בדיוק כשאתה בתחתונים, בתא המדידה.

זאת ועוד, המדינה שמצאה פתרונות מיגון רק לשני שלישים מאזרחי ישראל (שליש מתושבי המדינה אינו מוגן במקלט קרוב או ממ"ד, שערורייה של ממש!), לא מצאה פתרון אחד המניח את הדעת לנוסעים בכבישים. רק ראו מה קורה בזמן אזעקות (על פי מצלמות הטלוויזיה של הערוצים השונים): יש מי שעוצרים בצדי הדרך ומתרחקים מהרכב, יש מי שממשיכים לנסוע כרגיל (כולל אוטובוסים) ובכל מקרה, אלה גם אלה אינם ממוגנים.

כלומר, גם כאן נדרש היה מתווה גמיש שיותיר בחירה לאזרח: צא לחל"ת והישאר בממ"ד (ולמרות שראשי התיבות חל"ת הם "חופשה ללא תשלום", תקבל ממדינת ישראל 70% משכרך), או לך לעבודה. הוא הדין לגבי העצמאי: אם בבעלותך בית קפה שיכול להרוויח כסף גם במצב מלחמה, לך על זה. אם יש לך חנות שמושבתת הלכה למעשה גם כשהיא פתוחה, אנחנו נדאג לפצות אותך.

זה לא קרה (וגם עד שנעשו צעדים בכיוון חלף יותר מדי זמן), אבל אם חוסר היצירתיות הזה הוא נחלתם של פקידי האוצר, שכנראה העובדה שהשכר שלהם נכנס לבנק "כמו שעון" בימי מלחמה כבעתות שלום, גרמה להם לבלבול. הרי שחוסר האחריות הוא כולו בתחומו של שר האוצר.

למה? כי החזרה ההדרגתית לשגרה נשענה על הנחה שהתבדתה שתהיה הפחתה הדרגתית באיום הטילים ובקצב השיגורים. בינתיים זה לא קרה - השיגורים גברו ביחס ישר להודעות (הכזב?) בתקשורת הישראלית על השמדה נרחבת של המשגרים.

מנהיגות כלכלית אחראית הייתה אומרת משהו כמו "רגע, חושבים" ומשהה את פתיחת המשק. מה הבעיה? שבעידן שבו מנסים לשווק לנו מה שהוא ספק-תיקו כניצחון גדול, היה מעשה כזה מתפרש כהודאה בכישלון. אם לא בכישלון המערכה אזי לפחות הודאה בטעות - הדבר האחרון שפוליטיקאי מוכן לעשות.

כך אירע שלמרות העובדה שאנשים נפגעו משברי מיירטים וחלקים של פצצות מצרר, רק כי שהו בחוץ לצורך עבודתם, למדנו שעוד לא נולד הפוליטיקאי שיכול לומר את צמד המילים: "סליחה, טעיתי" ומוסיף: "מי שלא רוצה, לא רק בגלל שהוא הורה לילדים קטנים, לא מוכרח לחזור לעבודה. שייצא לחל"ת ויקבל כסף מהמדינה".

מה קיבלנו משר האוצר? מתווה חל"ת חלקי (להורה אחד, לילדים קטנים בלבד). ככה זה במדינה שבה הצבא יכול להציץ לחדרי השינה של מנהיגי האויב, במרחק אלפי קילומטרים מכאן, אבל משרד האוצר שלה, לא רואה ממטר את האזרחים.