ה"פאק באמינות" של צה"ל: האם המותג החזק בישראל בדרך לקריסה?

אפילו בימים של מלחמה, בין אזעקה אחת לשנייה, הצליח תקציב המדינה לשנה הנוכחית לגנוב לרגע את הפוקוס - ולמרבה הצער, זה לא היה הדבר היחידי שהוא הצליח לגנוב.

מטבע הדברים, התרכזה רוב הביקורת במיליארדי השקלים שזרמו מהכיס של כולנו - וממנו אל תקציבי המגזר החרדי, בשעה שהם דרושים למימון צרכי מערכות הרווחה, החינוך, התחבורה והבריאות. מה שעבר כמעט ללא ציוץ, הוא התוספת האדירה לתקציב הביטחון.

לכאורה אין מה להסביר כאן: ברור שכדי לתחזק ביטחון שוטף מעזה, דרך יהודה ושומרון ועד ללבנון, עם שמיים מוגנים מעל ישראל וחופשיים לפעילות מעל איראן, צריך כסף. הרבה כסף.

למעשה, בדיוק באותו צמד מילים השתמש ראש הממשלה, בהצהרה לתקשורת שהקליט ביחד עם שר האוצר, בה הציגו את התקציב הנורא והאיום שלהם כמעין פתרון לצרכי השעה (כולל "ויתור" על שני חוקים שלא הצליחו לגייס להם רוב ממילא: חוק ההשתמטות ורפורמת החלב).

צרכים סקטוריאליים שדורשים מענה תקציבי, תמיד מקוממים אותנו, זאת בשעה שתקציבי הצבא נראים לנו תמיד טהורים, שהרי צה"ל הוא ששומר על חיי כולנו, נכון?

אז נכון ולא נכון - ולו רק בגלל שבשני קצוות הארץ יכולים לספר לנו משהו על הפקרה, בעיקר כמובן בעוטף עזה, אבל גם בגבול הצפוני, זה שבין דן במזרח - ומערבה עד ראש הנקרה. שם מביטים בעיניים כלות איך כסף שחייב היה לשמש אותם לשיקום, כולל צרכים בסיסיים ביותר כמו הקמת מרחבים מוגנים, זורם לכיסי צבא שלא עושה מספיק כדי להגן עליהם (בצפון) או אף נרדם בשמירה על חייהם (עוטף עזה).

נעצור כאן, כי אפילו לי לא נוח עם הפסקה הקודמת, שאותה כתבתי במו ידי... למה? כי צה"ל הוא הלב הפועם של כולנו: הורינו לפנינו, אחינו הגדולים, אנו עצמנו בסדיר ובמילואים, ילדינו, נכדינו... צה"ל הוא צבא העם, או לפחות - על פי נתוני הגיוס העגומים, צבא חלק מהעם.

קשה לנו להלין, כי מחלקת השיווק של הצבא מצליחה לגרום לנו לחשוב תמיד על המג"ד שעושה לילותיו כימים, בקושי רואה את הבית והילדים - ופחות על בעלי תפקידים קצת פחות תובעניים.

מחלקת השיווק של צה"ל, שיש לה משרד יח"צ שנקרא "דובר צה"ל", היא אחת העסוקות במדינה. חלק מהפעילות שלה הוא לגיטימי, בוודאי בכל הקשור ליוזמה. כך למשל אנחנו נחשפים לתכנים שנועדו להעלות את קרנן של יחידות מסוימות (ראו למשל כמה חשיפה קיבל מערך ההגנה האווירית, חשיפה שמטרתם לא רק להרים לחיילים עצמם, אלא גם לתת לנו את הרושם שיש מי ששומר עלינו, שיש תמורה לאגרה...).

החלק הזה הוא סביר ואף ראוי: צה"ל מנסה להעלות את קרנו בעיני הציבור המתגייס ומשלם המסים (כלומר זה שמחזיק אותו, הן ברמת משאבי האנוש והן במימון), זה מובן, זה בסדר - ובואו נודה שעל פי רוב אנחנו בעצמנו דורשים את החומרים המרגשים, כמו לראות טייס שב הביתה ומתקבל בחיבוק על ידי ילדיו הנרגשים... שרק ישובו כולם בשלום.

החלק הלגיטימי-פחות הוא זה שעוסק לא רק בתיווך ההוויה הצה"לית, אלא גם בייפוי, שלא לומר טיוח המציאות. למה הכוונה?

הדברים נכתבים לאחר ימים קשים שעברו על תושבי הצפון, עד לא מזמן מפונים מבתיהם למשך כשנה וחצי - ועתה רועדים מפחד בממ"דים, המקלטים וחדרי הביטחון (וזה עוד בקרב בני המזל, כי לרבים מהם משמשת התפילה כאמצעי ההגנה היחידי...).

זוכרים את הימים שבהם הורו להם לחזור? רבים הזכירו השבוע, נוכח ההסלמה בצפון, את דברי הרהב של בנימין נתניהו "החזרנו את חיזבאללה עשרות שנים לאחור". רק שאפילו תושבי הצפון, שבהם יש רבים התומכים בראש הממשלה, למדו כבר לקחת הצהרות שכאלה עם קורטוב של מלח, כלומר - מתוך הטלת ספק.

למה? כי זאת דרכם של הפוליטיקאים, ציבור שבו כולנו (מימין ומשמאל) למדנו כבר לחשוד. לעומת זאת, לובשי המדים מוחזקים בעינינו כחסרי פניות. זוכרים את סבב ראיונות הפרישה של אלוף פיקוד צפון בדימוס, אלוף אורי גורדין? ברשותכם, נרענן את הזיכרון: ביולי-אוגוסט 2025, התראיין גורדין כמעט לכל ערוץ אפשרי בעברית, וקרא לתושבים לשוב לבתיהם בבטחה. לאחד הערוצים אמר אף שהמצב בגבול הצפון הוא הטוב ביותר מאז 1982... לא פחות.

כמובן שדברים כאלה מפי גורם מקצועי במדים, משכנעים הרבה יותר מכל הצהרה של גורם פוליטי. לו היו תושבי הצפון מעט חשדניים יותר, או אז היו יכולים להרים טלפון לתושבי שדרות ובארי, נתיב העשרה וכפר עזה. אולי היו מגלים שההצהרות שהושמעו באוזניהם הם הגרסה הצפונית של "צה"ל ערוך לכל תרחיש", שהשמיעו קצינים בכירים בראיונות החג שקדמו ל-7 באוקטובר, במלאת 50 שנה למחדל יום הכיפורים.

גם אז הראו לנו באותות ובמופתים עד כמה צה"ל זקוק לתקציבים, ועד כמה הם נדרשים כדי שיוכל לספק לנו את הסחורה היחידה שהוא מחויב לה: ביטחון האזרחים.

נעצור כאן, כי הכוונה אינה חלילה לערער את צבא ההגנה לישראל, אלא להזכיר שלכל שקל שלנו שנגרע משדרוג מערכת הבריאות, מלחמה באלימות במשפחה ומאבק בתאונות הדרכים (למשל) יש מחיר דמים. כלומר, שהוא לא היחיד שעוסק בדיני נפשות. שדווקא לכן הוא מחויב לנהוג בכספנו באותה רמת אחריות שאותה אנו דורשים ממנו כשמדובר בחיי ילדינו: פחות ברבורים, פחות מאמצי שיווק, יותר שקיפות תקציבית (לא, אני לא מצפה שתגלו לי בדיוק מה אתם עושים עם הכסף שלי, אבל אני די בטוח שבין אנשי המקצוע באוצר יש גורמים אמינים מספיק בכדי להפוך אותם למפקחים שהם גם שומרי סוד) והרבה יותר אמינות.

כי זאת על הגנרלים ללמוד מעולם העסקים: כשמחלקת הייצור מתקשה למלא אחר ההבטחות של מחלקת השיווק, הראשון שמשלם מחיר הוא המותג. ומאחר שהצלחת המותג, במקרה דנן, פירושה ביטחון לכולנו, הרי שאין להם את הפריבילגיה לייצר פער בין ההבטחה למוצר.

ובתרגום לשפת המעשה: בפעם הבאה מוטב שתאמרו אמת במקום לשתף פעולה עם הסכם מצ'וקמק, שאותו מנסים למכור לנו כניצחון. הן אתם הייתם אלה שלימדתם אותנו כבר ביום הראשון לטירונות: אין חמור כמו "פאק באמינות".